כמעט נשברת.

עריכה - 20/10

איזה מפגרת אני \:

בטעות מחקתי את הפרק הראשון.

אווווףף.

בקיצור:

"עיניים חומות בהירות,

שיער חום-ג'ינג'י חלק למעלה ובקבוקים קטנים למטה.

אני מאי, בת 15 וחצי, כיתה י'.

רגילה כזאת... אוהבת, שונאת, מתאכזבת, אולי קצת מאכזבת,

אף פעם לא שקטה, תמיד צוחקת, מדברת, קופצת, לעולם לא תראו אותי עצובה.

לפעמים לאנשים שסביבי יש הרגשה ששמחת החיים שלי לא תיגמר ואף פעם לא ימאס לי לצחוק ולהצחיק,

אני חושבת שהם טועים,

כי בחדר, כשאף אחד לא שם לב בכלל, אני מוציאה את כל הבכי, את כל הכעס שלי על העולם שלא מפסיק לאכזב,

אבל מבחוץ העיניים תמיד יקצינו אושר ושמחה,

כי כזאת אני,

האופטימיות שבליבי לא מאיימת להגמר, לא משנה מה.

הסיפור מתחיל ביום הראשון לשבוע האחרון של הלימודים.

שעתיים ראשונות,

המורה העיף אותי מהשיעור כבר פעמיים בתירוץ שאני לא מקשיבה ומתעסקת בשטויות, אבל באמת, את מי מעניין התחממות כדור הארץ כשבעוד מספר ימים כבר אנחנו בחופש הגדול, בדרכינו לכיתה יא'?!

כהרגלי, דיברתי עם הסובבים אותי, צוחקים ועושים בלאגנים, עד שסוף סוף הגיע הצלצול הגואל.

ישבנו בחבורה גדולה מחוץ לכיתה, כשלפתע עדי התקרבה אלינו זועמת והתחילה לצעוק:

"את יודעת מה? ראסמי מאי, נמאס לי מזה שאת משחקת אותה ילדה קטנה וחמודה שכולם אוהבים, עם כל השטויות שאת עושה וגיחי גיחי כל השיעורים צחוקים, את והעולם המושלם שלך.

ברבי למופת אה? אף אחד פה לא יודע מה את באמת עושה.
כמו נחש, בשקט כשאף אחד לא שם לב את חייב להשיג כל דבר אפילו אם הוא לא שלך, אפילו לא מתקרב להיות שלך", הייתי המומה,
"מישהו פה היה מתאר לעצמו שמיס פרפקט שלכם הייתה מסוגלת להפריד ביני לבין אלון? ברור שלא, מפגרים, אבל היא עשתה את זה".
נשארתי עומדת עם פה פעור ומבט מבולבל לנוכח הצעקות של עדי, וכמוני כך גם כל מי שהיה סביבי.
כולם שתקו, מנסים להבין מה בדיוק הלך באותו רגע מוזר."