אגואיסטית

קוראת שורה משיר

שכתבתי אשתקד

דמעה אחת רועדת

מספידה את שאבד.

כל מה שאביתי

הלך לאבדון בעלטה

וכל מה שעשיתי

העלה בי חרטה.

ולא יהיה מרפא

לכל פצע וחתך

כי דברי אש וגופרית

נאמרו אז בפה מלא.

ולמרות דבריך

שהיו כאש צולבת

לדאבוני אני עוד שלך

כאובה אך אוהבת.

הכיסופים לא מרפים

אך מתלבטת אם לצעוד חזרה

כבר שקלתי בכובד ראש

לעבור לארץ גזרה.

כבר נאמר כמעט הכל

גם אם בין השיטין

ואין בי עוד הארה

אם לשוב או להמתין.

תוהה,מבולבלת אובדת עצות

כל גדר חיי מלאה רק בפרצות

ואין בר סמכא שיכווין את הרוחות.

אז בשעות בין ערביים,

בדמי הליל,

בדמעות שליש

מתחילה להתפלל....

אוהבת אותך נסיך.