TOKIO HOTEL STORY

היי שמעו אני יגיד את זה קצר..

אני ממש רוצה להמשיך את הסיפור, וניסיתי להמשיכו כמה פעמים, אבל בגלל המצב שלי כרגע לא הלך לי.

פשוט קרו לי הרבה דברים לאחרונה והם השפיעו עלי..וקצת קשה לי להתרכז בדברים הלא ממש חשובים כמו סיפורים..

אין לי השראה, ואין לי חשק..

אני מודה שאפילו די רע לי בגלל כל מה שקרה לי

טוב אז לסיכום, אני לוקחת הפסקה.

וכשיהיה לי רעיון להמשך אני יכתוב אותו פה. [זה יכול להיות אפילו בעוד יומיים לכו תדעו]

אוהבת, אני3>

היי (:

אני נורא שמחה שהחלטתי להמשיך את הסיפור.

ועוד יותר שמחה שחזרתם לקרוא ולהגיב תגובות כאלה מדהימות :P

אז הינה לכם פרק 19

מקווה שתהנו

טום הביט באלין המיתרחקת, שיערה מתנופף אחרי בעודה חוצה את הרחוב בצעדים מהירים ונבלעת בחשכה.

לאחר, הפנה את מבטו אל פניה הבהירות של אנה שבדיוק הדליקה סיגריה. הוא היתיישב על ידה.

הוא היפנה את מבטו אל עבר ביל וקתלין שעמדו לא רחוק מהם והתמזמזו.

"כל הזמן הם ככה?" שאלה אנה וטום הקיץ ממחשבותיו והפנה אליה מבט.

"חח..כן בערך" אמר.

"תגיד.." אמרה אנה בהיסוס "אבא של קתלין אמר לי שהיא ניסתה להתאבד בגלל אמא שלה. אני לא ממש הספקתי לדבר איתה על הנושא הזה עדיין, אתה חושב שאולי יש עוד סיבה?".

טום שתק לרגע. כמובן שהיתה עוד סיבה עיקרית. הוא. וביל. וכל מה שקרה עם הבגידה. אבל הוא העדיף שקתלין תספר על כך לאנה אם תירצה.

"לא לא שידוע לי" אמר בתמימות.

"בת כמה את בכלל?" שאל.

"אני בת שש עשרה.." אמרה בהיסוס כלשהו.

"אה..חשבתי שאת בגילה של קתלין, כך את ניראית לפחות" אמר

"זה משנה לך?"

"לא לא..." ענה במהרה. לפתע חשב למה זה בכלל יעניין אותה אם זה משנה לו או לא.

"קר לי" פלטה לפתע אנה.

טום חייך בערמומיות והבין מהר מאוד את הרמז. הוא כרך את ידו סביב כתפה והצמיד אותה אליו.

פתאום התחשק לו לעשות משהו מטורף.

"בואי נלך מפה.." אמר לפתע.

"לאן?" היא תלתה בו עיניים שואלות.

"אפשר ללכת אלי הביתה.." חייך

"וקתלין? וביל?" שאלה אנה.

טום הביט לעברם. הם התרחקו במעט לעבר ספסל שהיה מוסתר בחשכה מתחת לעץ. בחוץ היה קר וחשוך.

"בואי ניברח להם! הם במילא שקועים כל כך בעצמם שלא ישימו לב" צחק טום.

"אבל קתלין.." מלמלה אנה.

"אל תדאגי היא בסדר כל עוד היא עם ביל. ואת בסדר אם את איתי" הוסיף בחיוך.

הוא נעמד ואנה אחריו.

הוא הוביל אותה בשקט אל הכביש, שם הם תפסו במהרה מונית וניכנסו אליה במהרה בורחים מהקור ששרר בחוץ.

אחרי עשרים דקות המונית נעצרה בפתחו של בית לא קטן.

טום יצא בלי לשים לב לגשם שהחל לרדת לפתע בחוזקה. אנה יצאה אחריו, שניהם מיהרו אל השער, אבל כבר הספיק להירטב כהוגן.

כשניכנסו אל הבית רעדו מקור וכל בגדיהם היו רטובים.

"אתה גר כאן עם?..." שאלה אנה ובחנה את הדירה בעניין, היו בה דברים שבוודאי היו יקרים כמו כל הבית שלה ברוסיה.

"עם ביל" אמר וזרק אליה חיוך.

"בטח נחמד לגור לבד.." צחקה אנה "אני רק מחכה להגיע לגיל 18 ולעזוב את הבית. אני וקתלין תכננו לעבור לניו יורק!" היא אמרה שהתלהבות ואז צחקה "אבל זה רק חלום רחוק".

"את יודעת איתי שוב דבר כבר לא יהיה בשבילך חלום.." אמר בשקט רב.

"מה?" מילמלה אנה.

"כלום" אמר.

הוא הדליק את האור הסלון והוריד את חולצתו הרטובה חושף את פלג גופו העליון.

אנה בלעה את רוקה למראה גופו היפה. היא השתוקקה לחוש אותו.

"בואי אני יביא לך בגדים יבשים" אמר ואחז בידה מוביל אותה אחריו אל הקומה העליונה אל חדרו.

הם ניכנסו, הוא פתח את הארון וחפר בו מחפש אחר משהו לתת לה.

"הכל פה ענק.." אמר בהתנצלות "אני לא מוצא לך פה שום דבר ללבוש. או שאולי..."

"אולי מה?" שאלה

"אולי לא תצטרחי ללבוש שום דבר.." מלמל בערמומיות.

אנה הסמיקה מאוד "למה אתה מתכוון?.." שאלה בציחקוק שקט.

טום לא ענה, הוא התקרב אליה לאט.

הוא חיבק אותה, היא הניחה את ראשה על כתפו מריחה את עורו העירום שנותר בו מעט ריח של גשם.

לאט ובזהירות הוא הוריד את חולצה השחורה והדקיקה שהיתה רטובה וצמודה לגופה.

מולו נחשפה חזיה אדומה שאספה חזה מושלם.

טום הוביל אותה לאט אל עבר המיטה, משכיב אותה עליה ומנשק את צווארה.

הוא החל לפתוח את מכנסה שהחליק בקלילות מגופה הרזה. הוא העביר את ידו בין רגליה על בד התחתון, היא נאנחה קלות.

הם התהפכו וכעת היא היתה מעליו, פותחת את מיכנסו הענק ומעיפה אותו מגופו מוטירה אותו בבוקסר שחור צמוד.

טום הדביק לה נשיקה רטובה על השפתיים מעביר בידו על שיערה השחור והמבריק.

לאחר פתח את חזייתה.

אחרי דקות אחדות הם כבר שכבו עירומים, טום שוב מלמעלה.

הוא חטף קונדום מהחבילה שעמדה על מדף קרוב למיטה, נראה היה כי היא עומדת שם ומשמשת אותה ללילות רבים.

מחשבותיה של אנה הסתחררו. היא לא הכירה את טוקיו הוטל הרבה. אבל ממספר ראיונות שיצא לה לקרוא ידעה כי טום אוהב בחורות ללילה אחד.

אבל הרי גם לה מעולם לא היתה אהבה אמיתית וכל הבנים שהיתה איתם היו רק עוד כמה. לא חשובים בעינייה.

טום הלביש את הקונדום במהירות ונישק אותה עוד נשיקה קטנה.

"את מוכנה?" הוא שאל אותה ולפתע ניראה רציני.

"כן.." ענתה ללא כל פחד.

היא הרגישה אותו חודר לתוכה. כאב חד פילח את המקום.

היא תפסה בציפורנייה בגבו, אבל הרפתה מעט כדי לא להכאיב לו.

הוא התחיל לנוע תחילה לאט ואז מגביל את הקצב במהירות יותר ויותר.

אנה גנחה בשקט וכך גם הוא.

לפתע הכאב נעלם כלא היה, והיא הרגישה הנאה כמותה לא הרגישה עם אף אחד אחר.

כשחשבה שהיא כבר לא יכולה יותר, הרגישה את טום גומר, ואחר שניה גם היא.

הם שכבו מתנשפים כאילו בזה הרגע רצו אלפי קילומטרים.

אנה צחקה בשקט.

"זה היה טוב" קבע טום ברצון.

"כן נכון" הסכימה אנה.

היא הניחה את ראשה על חזהו. תוך מספר שניות הרגישה את נשימותיו יציבות, עיניו נעצמו והוא נירדם.

היא שכבה עוד רגעים ארוכים בחשכה החלקית. ואז גם היא נירדמה.

תמונה שכולם בטח כבר מכירים! ממש אהבתי אותה כזה מתוק חח

מצפה לתגובות P:

-שלכם, אני-

פרק 18 D:

קתלין פקחה את עיניה.

לקחו לה כמה רגעים להתעורר. ועוד כמה רגעים להזכר איזה יום נורא זה היום.

אילו רק יכלה לשכב כך במיטה לנצח..

צילצול טלפון נישמע.

בישנוניות היא חיפשה את השפופרת, "הלו?" ענתה.

"קתלין!" נישמע קולה הרועד של אלין "אלוהים ישמור את בסדר?! אני כל כך דאגתי, נודע לי רק היום"

"זה בסדר אלין אני בסדר" מלמלה קתלין וקולה איים להישבר.

"לא לא...את לא מבינה כמה אני מיצטערת שלא באתי לבקר אותך אני לא ידעתי! ואמא שלך....קתלין זה נורא.." אלין נישמעה בוכה.

"אני יודעת...זה באמת קשה לי.." אמרה

"אני וכריס רוצות לבוא אליך עכשיו אנחנו חייבות לראות אותך! וההלוויה? מתי היא?"

"ההלוויה בעוד.."קתלין הביטה בשעון שהורה על השעה 9:10 בבוקר "היא בעוד שעה. אתן יכולות לבוא אלי עכשיו, ואם תרצו תצטרפו אלי ללוויה.."

"אז אנחנו באות" אמרה וניתקה את הטלפון.

קתלין נפלה חזרה על הכרית. דמעות הציפו את עיניה. היא עמדה להיכנס לחיים חדשים ללא אימה.

דלת החדר ניפתחה ואביה הציץ לבפנים.

"הו את ערה.." אמר וחייך חיוך עצוב ומזויף "שחכת שסבתא ואנה כאן?" שאל.

קתלין קפצה בבת אחת "איך שחכתי! הרי הן באו הנה אתמול!" המחשבה המעודדת היחידה הזו נתנה לה את הכח לקום מהמיטה.

אנה בת דודתה שכך אהבה סוף סוף כאן אחרי שנה שלא התראו משום שהיא גרה ברוסיה. וגם סבתה שהיא כל כך אהבה.

היא רצה אל הסלון בפיז'מה. על הספה ישבה נערה שחורת שיער. קתלין קפאה במקומה.

"אאאנה?" גמגמה קתלין.

הנערה שחורת השיער קפצה והסתובבה אחורה. עיניים כחולות גדולות הביטו אל קתלין, במהרה דמעות זלגו מעייניה.

היא רצה וחיבקה אותה. "קתלין כמה היתגעגעתי אליך!" היא אמרה בגרמנית עם מפתה רוסי מצחיק. "אני מיצטערת כל כך על אימא שלך..."

"זה בסדר אם את כאן יהיה לי קל יותר" אמרה קתלין והביטה בעינייה היפות של אנה.

"אני כאן, ואני יישאר כמה שצריך, אני לא חוזרת עם סבתא מחר אני נישארת עוד" אמרה.

לאחר מכן קתלין פנתה לברך לשלום את סבתה. ואז נישמעה דפיקה בדלת.

"אלו בטח החברות שלי" אמרה ופנתה אל הדלת. אלין וכריס עמדו בפתח.

"אוי קתלין!" פרצה אלין בבכי וקפצה עליה בחיבוק.

"זה בסדר אלין.." אמרה קתלין "אני בסדר".

היא הכירה להן את אנה ושלושתן פנו אל חדרה.

"אז מה עם ביל?" שאלה אלין מנסה לשבור את הקרח.

"הכל בסדר. אנחנו.." פתחה קתלין אבל דבריה ניקטעו כי דלת החדר ניפתחה ואביה הופיעה בפתח.

"אנחנו זזים" הוא אמר במבט חתום.

"כן כבר באות.." אמרה קתלין. היא לבשה על עצמה טרנינג שחור וחולצה שחורה. שיערה נח חסר צורה על כתפיה, למרות שלא טרחה אפילו להביט במראה היא ניראתה מהממת.

ארבעת הבנות יצאו מהבית אחרי אביה וסבתה של קתלין, והצטופפו בתוך המכונית.

הם הגיעו לבית הקברות והטקס עבר בשקט ובמהירות.

ההלוויה ניגמרה.

כריס ניפרדה מהם והלכה לביתה ואילו קתלין אלין ואנה הלכו אל הפארק הקרוב והתיישבו על ספסל.

קתלין הוציאה סיגריה והדליקה אותה.

"אם אמא שלי היתה רואה אותי מעשנת היא היתה בטח כועסת.."אמרה ודמעות זלגו במורד לחייה.

"אל תדברי כך קתלין" אמרה אנה וחיבקה אותה.

"אבל זאת האמת, היא היתה כועסת, ובכלל אנחנו לא ניפרדנו כמו שצריך רק רבנו כל הזמן..אני.." לפתע זיכרון נוראי תקף אותה "המילים האחרונות שאמרי לה היו שאני לא רוצה לשמוע אותה, ואז ניתקתי את הטלפון. זה היה לפני כמה ימים כשדיברתי איתה בפעם האחרונה" בכיה התגבר.

"קתלין את לא אשמה את לא ידעת שזה מה שיקרה!" ניסתה אנה לעודד אותה.

הפלאפון של קתלין ציצל, 'ביל' הופיע על הצג. היא מיהרה לענות.

"ביל.." היא בכתה

"קתלין אני מיצטער שלא באנו..פשוט לא הצלחנו" אמר

"זה בסדר ביל.."אמרה

"אני רוצה לראות אותך אני יודע שאת צריכה אותי לצידך. איפה את?" שאל

"אני באיזה פארק.." היא הביטה מסביבה "ליד בית הקברות".

"אני יבוא לשם אני ממש רוצה לראות אותך. גם טום יבוא" אמר

"תודה לך אהובי" מילמלה וניתקה את השיחה.

"מי זה ביל?" שאלה אנה.

"מכירה את טוקיו הוטל?" שאלה אלין

"כן מה איתם?" שאלה אנה

"ביל זה הסולן הוא חבר של קתלין

"קתלין זה נכון?!" שאלה אלין ופערה את פיה "איך לא סיפרת לי זאת עד עכשיו?"

"זה נישכח מזכרוני שאת עוד לא יודעת.."מלמלה קתלין והביטה אל השמיים.

"גם טום בא?" שאלה אלין

"כן..את לא רוצה לראות אותו?" קתלין הפנתה אליה את מבטה

"זה לא זה..אין לי בעיה איתו..אולי אני אפילו נידלקת עליו" ציחקקה אלין.

כעבור חצי שעה שבה קתלין הספיקה לסיים כימעט את כל חפיסת הסיגריות שלה, נעצרה מונית ליד הפארק שכבר נהיה בו ריק וחשוך.

מתוכה יצא ביל, גבוה ורזה, לראשו כובע שחור ולגופו ג'קט שחור ומכנס ג'ינס צמוד.

ואחריו טום לבוש כרגיל בבגדים רחבים.

הבנים התקרבו לעבר הספסל שעליו ישבנו שלושת הנערות. ביל תפס בידה של קתלין והקים אותו. הוא נישק לה נשיקה קטנה על שפתיה והוביל אותה לצד.

"אני אוהבת אותך" היא אמרה ודמעות זלגו על לחייה.

"הוא נישק אותה ארוכות ואז חיבק אותה בחיבוק חם ואוהב.

לאחר מכן הם חזרו אל הספסל.

"תכירו זאת אנה בת דודתי" אמרה קתלין והציגה את אנה.

טום הביט עליה בערמומיות. יופייה הדהים אותו.

"מאיפה הבאת את הבת דודה המהממת הזאת שלך?" צחק לעבר קתלין "היא ניראת לא מכאן.." אמר

"אני מרוסיה" אמרה אנה וחייכה לעברו. הוא התיישב לידה.

אלין הרגישה קנאה עזה. קודם טום אומר שהוא רוצה אותה ועכשיו הוא נידלק על האנה הזאת?

"אני צריכה ללכת" אמרה לפתע אלין וקמה על רגליה.

"אבל למה?.." שאלה קתלין מופתעת מעט.

"צץ לי עניין דחוף" אמרה אלין באדישות בלי להביט כלל בטום "אז ביי" אמרה ומיהרה ללכת משם.

אני מקווה שיש עוד קוראים! לכן אני צריכה הרבה תגובות כדי לדעת שיש עבור מי להמשיך =]

אוהבת אני 3>

נ.ב: רוצים בפוסט הבא עובדות עלי? רק אם בא לכם :P