שמ-מים

ילדים זה עם רע.

תמיד ידעתי את זה.

תמיד ישארו לי הזכרונות הקטנים והמציקים האלה, הזכרונות האלה שאחר כך אומרים שהם יעצבו את האשיות שלך. בגיל שכולם עוד תמימים וטיפשים, כל דבר קטן עוקץ, כל דבר קטן מוביל למשהו גדול אחר כך.

אני מאמינה כמעט בכל ליבי שמה שקרה לה היה באשמתי, ואולי בכל זאת, לא כל כך.

אני לא מאמינה  שהחיים הם אלה שמובילים אנשים לעשות כאלה דברים, אני מאמינה שאנשים הם אלה שמובילים אנשים אחרים לעשות כאלה דברים. לנסות להתאבד. זה לא נתפס.

אם רק הייתי יודעת שזה מה שייקרה, אבל מי יכול היה לחשוב על זה בכיתה ד'? או ג'?

אני אפילו לא זוכרת למה כל כך כעסנו, אני ור' על י'. אני חושבת שהיה איזה ריב. או שזה סתם מה שאני מספרת לעצמי כדי לכפות. אני זוכרת שישבנו במגרש, ועל פתק קטן כתבנו את המכתב המרושע ביותר שילד יכול לכתוב לחבר שלו. כתבנו שיש לה כינים, כתבנו דברים בסגנון זה שהיא שמנה ומכוערת. אני זוכרת שהראנו את זה לשומר, השומר התורן, והוא אמר שזה מגעיל , שאנחנו פשוט מגעילות ורעות, ושלא ניתן לה את זה.

אני זוכרת שהיא הייתה לבד במגרש, או אולי בכיתה? ואמרה שאנחנו לא משתפות אותה בכלום. אמרנו שיש לנו הפתעה, ואז הבאנו לה את זה. היא קראה את זה והתחילה לבכות, ברחנו לכניסה של בית הספר וכבר אז קיוותי שהיא לא תיקח את זה ממש ברצינות. כאילו שהיא באמת הייתה מסוגלת. היא עמדה בכניסה לבניין עם הפתק ביד ובכתה. ראינו אותה מרחוק, אני חושבת שצחקנו. אני לא בטוחה. אחר כך כשחזרנו לשיעור היא ישבה שם ובכתה ובכתה ובכתה. הפתק היה ביד שלה. ניסיתי להצחיק אותה ולקחת אותו ממנה אבל היא הידקה את האחיזה שלה אליו והדפה אותי משם. לר' היה הרבה פחות אכפת ממני. אני חושבת שזה בגלל שהיא וי' באמת כל הזמן רבו. היא לא סבלה אותה כל כך. המורה נתנה לכולנו הפסקה לעבוד על משהו ואני מתתי מפחד. לא רציתי שהיא תספר לאף אחד. איזו אנוכיות הא? החברה שלי חטפה את אחת הפגיעות הקשות בחיים שלה- ממני, ולי אכפת רק אם היא תגיד לאחרים או לא. אני חושבת שפחדתי על המוניטין שלי. פחדתי שהיא תספר למורה שתספר לאמא שלי. פחדתי מהמבטים האלה, המבטים של "כמה איומה יכולת להיות?" . כמה באמת?

אחר כך י' הלכה לחפש את המחכנת, לספר לה כנראה, רדפתי אחריה כשהיא ישבה מול חדר המורים ובכתה . המחכנת הלכה הביתה כבר. ניסיתי לעודד אותה, אמרתי לה שאני כל כך מצטערת ושמה שכתבנו שם אנחנו אומרות לכולם. היא פתחה את המכתב והקריאה בקול חנוק מבכי וזועם את אחת מ"הקללות" היצירתיות שרשמנו שם. היא אמרה שלא אמרנו את זה על אף אחת אחרת. אמרתי שכן. אני לא זוכרת איך, היא סלחה לי בסוף. התחבקנו וחזרנו לשיעור.

מאז לא קרה כלום, המשכנו להיות חברות טובות מאוד, נושא המכתב המרושע לא הוזכר ובאיזה שהוא מקום הוקל לי.

כן בטח. הוקל בתחת שלי. בכיתה ה' או ו' היא עזבה, לאיזה קיבוץ נידח בצפון. אני זוכרת שנסעתי לבקר אותה, באמת אהבתי אותה, היא הייתה חברה שלי. השתוללנו ורצנו ודגנו צפרדעים מהבריכה בקיבוץ שלה, כתבנו מכתב לכל שאר החברות. כל הזמן הזה שהייתי אצלה הרגשתי את זה. הרגשתי את העוול שעשיתי לה אז בכיתה ג'. האם היא עוד זוכרת? האם היא נזכרת בזה כל פעם שהיא רואה אותי? שאלה שלעולם לא אוכל לענות עלייה.

לפני כמה ימים גיליתי שהיא ניסתה להאבד. זה לא משנה איך, פשוט גיליתי את זה. וזה כל כך כאב לי.

י' אף פעם לא הייתה מחוברת לעצמה. מן ילדת קקטוסים מעופפת כזאת. הניתוק שהיה לה מהחברים שלה לטובת הכפר, יכול להיות שזה מה שהרס אותה. אני רוצה להתפלל שזה לא התחיל אי שם במכתב המרושע הזה. מכתב שלא הושקעה בו מחשבה בכלל, מכתב שכנראה היה טראומה בשבילה.

ואולי לא?

ילדים עוברים השפלות כאלה כל הזמן. אני לא רוצה להתחיל למנות את ההשפלות שאני ספגתי ביסודי ובחטיבה. האם זה מה שמכשיל אותך או מה שמעצב את האשיות שלך?

אני לא יודעת. יכול להיות שזה לא קשור בכלל, שזה שהיא נסתה להתאבד הייתה עובדה, ולא משנה אם כתבנו לה איזה מכתב מפגר או לא.

אבל בבקשה, אם את קוראת את זה, אני רוצה שתדעי שאני מצטערת. כל כך מצטערת. בחיים לא חשבתי שזה יגרום לכזה דבר, אם זה קשור בכלל. אני לא חשבתי כשכתבתי את זה. כשנתתי לך את זה. כשצחקתי לך בפרצוף. לא חשבתי. אני יודעת איזה מעשה מגעיל זה היה, כמה רוע, כמה לא חברי זה היה, פשוט רשעות לשם רשעות.

אם יש דבר שאני מתחרטת עליו יותר מהכל עד היום, זה בטח זה.

כמובן שיש עוד כמה דברים שעשיתי בחיי, שלא קשורים לי'. קשה להגיד שהמצפון שלי נקי. הוא לא. אמרו לי פעם שהילדות זה הזמן לעשות שטויות. המקרה שלך י' היה עד עכשיו החמור ביותר מבחינה אנושית. היה עוד מקרה דוחה שעשיתי אבל אני מעדיפה לא להכנס אליו. האם זה נורמאלי? כולם עושים את זה? או שאני מעוותת באופן מיוחד? יכול להיות שמשהו במוח שלי לא בסדר? שמשהו בחינוך של ההורים שלי כשל? יכול להיות שהיינו ילדים וכל הילדים עושים שטויות. יכול להיות שלא,

 אבל בבקשה, פעם האחרונה, אני רוצה שתדעי שאני מצטערת.