אני חושבת ששנאה עצמית עדיפה על רחמים עצמיים, לפחות במקרה שלי.
אז נכון, אני בן אדם שכל כך קשה עם עצמו, שמעבר לזה שאני אהיה מאוכזבת עכשיו מעצמי, ארגיש שכולם כועסים עלי ושפשוט הייתי בכיינית מדי ופיספסתי משהו אדיר, אני פשוט לא יכולה לסבול את המצב בו אני מרחמת על עצמי.
אני תמיד ככה כשאני חולה, חושבת שזה סוף העולם. אבל.. אני לא יודעת, אני מניחה שרוב האנשים ככה.
נכון, יש את ה lucky busterds שיכולים להיות מאושרים בכל מצב, האופטימיים הנצחיים שאף פעם לא חולים, וגם אם כן, לא רואים עליהם.
אבל.. אני רוצה להאמין שהם המיעוט.
הבעיה מתחילה שגם כשאני לא חולה אני נאחסית. אבל זה עיניין אחר.
אני כבר רואה שאני לא אסע. אין, אני ילדה נאחסית ואשאר כזאת. אז כשאני חולה אני מתכיינת ושוקעת בזה וחושבת שזה סוף העולם. אני פשוט צריכה לזכור איך זה ולהתנהג ההפך מזה כשאני בריאה.
חשבתי על משפט נוסח "לחיות יום יום". זה לא כמו "לחיות כל יום כאילו הוא האחרון", שמשרה אווירת נכאים שרומזת שאת גוססת בכל יום שעובר.
זה פשוט... האפשרות לחיות את הימים כמו שהם. הרי יש ימים גרועים, בכל חיים יש כאלה, כמובן. צריך לקחת אותם בפרופורציה, אבל לא לריב איתם או להתכחש להם. צריך לקבל אותם. צריך לחיות אותם- הרי גם הם ימים.
הפואנטה היא... שמותר.
מותר להיות עצובים ונאחסיים ולרצות רק לישון. מותר לקום באמצע הלילה בגלל מחשבות פוסטמיות שחשבת שעברו מזמן. מותר לפחד מדברים. מותר לוותר על דברים. מותר לעשות הנחות. מותר לשנוא את עצמך ולאהוב את עצמך ולפרגן לעצמך ולכעוס על עצמך. וכנ"ל לגבי אחרים.
וגם אם הדברים ברשימה הזאת הם לא המומלצים ביותר, הם גם קיימים בעולם. ובדיוק כמו שאנחנו חיים עם טרור ומלחמות וסרטן ומיליון דברים זוועתיים, אפשר לחיות גם איתם, ולקוות שאלו הן הזוועות הגדולות ביותר שניתקל בהן, ובהתחשב בכך, לקחת אותן במלוא הכובד והרצינות.
אעעע אני שונאת את עצמי.
ואני מתכיינת על זה שאני מתכיינת. חכם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: