לאבלס. חסר אהבה.
הוא התעורר בבוקר, הביט אל עבר הישות השוכבת לצידו,
עוד איזה מישהו לא מוכר מהמסיבה אמש. שילוב של
אלכוהול, מוסיקה רועשת ודיכאון כרוני מביאים כל פעם
מישהו אחר למיטתו, בלי שם ובלי משמעות.
סתם משהו חולף בחייו, עגומים ככל שיהיו.
הוא השיל את השמיכה מעליו, שלף את המכנסיים
הנקיים הראשונים שהופיעו לנגד עיניו, בשביל
להעמיד פנים שהוא לא מזוהם, ודדה לעבר המטבח,
להכין לעצמו קפה של בוקר. החיים התגלגלו מעצמם,
והוא שיחק איתם בעזרת אצבעות ארוכות ומגושמות,
מנסה לפלח את דרכו בין המוני המכשולים הנחושים.
הוא חיכה למים שירתחו, מעביר את הדקות בשקט,
לא מהרהר בדבר. הנה, הם רתחו. הוא שם סוכרזית,
כפית קפה, חצי מים, חצי חלב. קפה לעניין. הוא הכין
שניים, גם לבן זוגו חסר השם. כדאי שהוא יטרח לברר
אותו בקרוב.
הוא דדה שוב לעבר חדר השינה, שם הזוהמה עטפה
אותו מחדש, בעודו מביט בבן האדם השוכב במיטה.
מעניין איך שהם כולם נראים אותו דבר, ללא שום
הבדל. הם הסתמנו בעיניו כאותו הבן אדם,
וזה לא משנה מי נכנס ומי יצא. אכסניית חסרי האהבה,
כך חדרו נקרא, בפיהם של אנשים אחרים. אבל הוא
לא התנגד לחיים, והוא דמיין שוב את ידיו, מגששות אי
שם, בבוהק הלבן, מסדרות לעצמן איזה סוג-של-
חיים.
הוא לא שאל, וזה לא עניין אותו. החיים היו שלו,
והוא העביר אותם. הוא חכה ליום שבו השגרה
תשבר לרסיסים, ליום בו הוא לא יוכל להכיל אותה
יותר. אז, באותו יום, הוא ידע שהוא באמת מתחיל
לחיות. האיש התעורר, השיב לו מבט מבולבל, ספק
יודע איפה הוא-ספק לא, ובאותו הרגע בדיוק, השגרה
נשברה לרסיסים, בטנו התהפכה בקרבו, ליבו
הפסיק לפעום וחייו
שוב לא יהיו כקודם
לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
