ברקע מתנגנת רשימת שירים של נתן גושן שעושה לי תמיד טוב על הלב. החלטתי לחזור לכתוב, לעצמי בעיקר.
למי מאיתנו זה לא קורה? פתאום באמצע הלילה תוקף אותנו גל עצום של מחשבות שלא ברור לנו מאיפה הן צצו ולאן אנחנו צריכים לדחוף אותן.
אז המקום האידאלי מבחינתי תמיד היה המחברת שמפוצצת בכל כך הרבה מחשבות ורגשות. בעיקר כעס ועצבים שאין איך להוציא אותם- הריי לא תתפרץ על הבן אדם הכי קרוב לך ולא תריב עם כולם כי לך יש מצב רוח לא פשוט.
בכל אופן, התקופה הטרייה שאחרי הצבא לא פשוטה. ז"א, פשוטה אבל לא מתעכלת.
פתאום אתה יוצא החוצה ואתה מבין שאתה אדון לעצמך. אתה תחליט מה תעשה עם עצמך ואיזה בן אדם תהיה. משהו שבצבא לא כל כך הרגשת קודם לכן.
עזבו את זה שהאוטובוסים עולים כסף שפתאום זה נהיה הזייה אחת מטורפת ואתה מתחיל לספור כל שקל שאתה מוציא לנסיעה.
אתה מבין שאתה זה שתקבע לעצמך את הדרך. אתה יכול לשבת רגל על רגל כמה חודשים טובים- לנהל חיים של בהמה שחיה טוב- אוכל, שינה, אוכל, שינה ואף אחד לא יגיד לך על זה שום דבר כי אלה החיים שלך ואתה בוחר.
אתה יכול גם לצאת ולעשות דברים משוגעים. להחליט שפתאום בא לך לנסוע לשם, ללכת לכאן- הכל בשליטתך.
בצבא אתה רגיל לזה שאתה במסגרת שהיא מאוד נכונה לך וגם נוחה, אין מה לעשות. אתה אדם בפני עצמך ואתה מביא על עצמך הרבה דברים גם שם אבל תמיד מעלייך יש גורמים מסויימים שיחליטו בשבילך.
זה כמו לקחת יום חופש מתמשך מהצבא. בדיוק ככה זה מרגיש. רק שעם היום הזה צריך לדעת מה לעשות.
אני מרגישה שהצבא פיתח אותי מאוד. מבחינה אישית בעיקר. במיוחד בגלל התפקיד שעשיתי ועם האוכלוסיות שעבדתי.
עבדתי מול אנשים מכל הגילאים, החל מגיל 18 (טירונים) ועד גיל 40+. וזה משהו שנתן לי המון. לדעת איך לגשת לאוכלוסיות יותר מיוחדות בחברה ולאנשים בטווח גילאים שאפילו לא קרוב אליי אבל עדיין למצוא איתם את השפה המשותפת ואפילו לשבת על כוס קפה ולהריץ צחוקים.
לשבת עד שעות לא שעות עם אנשים שונים, להרגיש אותם, לדבר איתם ופשוט להיות שם בשבילם לכל דבר שהם צריכים. וגם בלי קשר לעזרה,
סתם הישיבות עם האנשים השונים והשיחות המעניינות.
אני מרגישה שאם הייתי מגיעה למקום אחר והייתי עוברת דרך אחרת בצבא זה לא היה מפתח אותי עד כדי כך. ביום של השחרור שלי הרגשתי הבן אדם הכי מסופק והכי מאושר בעולם, ולאו דווקא בגלל השחרור עצמו, שד"א לא כל כך רציתי להשתחרר, היה לי ממש טוב - דווקא בגלל זה!
הייתי מאושרת כי הייתי שנתיים במערכת מגוונת מאוד והחלפתי מקומות וכל הגיוון הזה הוביל אותי למקום שהכי לא חשבתי שאגיד את זה אבל המקום הכי מקסים בעולם. מקום שלא הייתי רוצה להפרד ממנו והייתי שמחה להעביר שם עוד כמה שנים טובות, אפילו אם זה היה בתפקיד אחר, סתם כי האנשים שם טובים.
ברגע שאתה מגיע הביתה אחרי הצבא בתור חייל משוחרר אתה מרגיש קצת מוזר. אתה קם ביום ראשון בבוקר ולא צריך ללכת לשום מקום, אולי לקופת חולים כדי להירשם ולהוציא לעצמך רב קו, זה הכאבי ראש העיקריים שלך בימים הראשונים.
כל השאר זה בעיקר התבטלות מול הטלויזיה והמון שינה. המון! מלא. מלאנטאלפים שעות שינה.
ובאיזה יום אתה מתעורר ואומר "יאללה! הגיע הזמן לעשות משהו אחר" והולך לחפש עבודה. עזבו שלי זה היה צעד ממש קשה, ולא כי אני בן אדם שלא עובד או משהו. אני דווקא מאוד רוצה את הכסף הזה.
זה קשה פתאום לקום ולהבין שהכל בידיים שלך, שאם עכשיו לא תיכנס למקום הזה ולא תציע את עצמך- אף אחד לא יציע אותך.
פה ושם אתה מקבל תשובות שליליות וזה מוריד לך את הבטחון אבל אתה יודע שאתה בן אדם אדיר ושתמצא במקום טוב יותר. ראיון ועוד ראיון.. ועדיין לא.
באיזשהוא מקום דיי התייאשתי. לא שעברתי הרבה ראיונות. בדיוק 2. שאחד פסל אותי בגלל המרחק של הנסיעה שבהחלט היה משמעותי והשני כי לא היה לי נסיון קודם בעבודה הזאת.
החלטתי לקחת עוד חודש הפסקה. עוד שלושה שבועות אני טסה עם ההורים לשבועיים לנפוש קצת במזרח. ואח"כ החלטתי לקחת את עצמי עם כל מה שיש לי ולרדת לאילת. להתחיל חיים. להתנתק מהבית, מההורים, מהאווירה פה בעיר ולהתחיל משהו חדש לגמרי.
זה מעין דף נקי בשבילי. אף אחד לא מכיר אותך ואתה מתפתח נטו בזכות עצמך, בהתחלה לפחות.
רק שבזמן האחרון תוקפים אותי המו פחדים ואני אומרת לעצמי שאולי אני לא אצליח להגיע לשם, שאני לא אצליח להתאקלם, לא אמצא את עצמי.
מצד אחד אני אומרת לעצמי יאללה שטויות, תמיד אפשר לחזור. אבל מצד שני, מה אם אני לא אמצא את המקום בשבילי? אחרי הכל הזמן כן רץ.
לפני שנייה אחותי הייתה בת 20 וזה היה נראה לי כל כך רחוק ממני והופ, הנה אני באותו מקום. משוחררת אחרי צבא, מחפשת עבודה.. תסריט מוכר...
פתאום זה מרגיש לך כל כך קרוב כל ה...חיים האלה. כאילו שעד עכשיו חיית באיזושהיא בועה שהתפוצצה ככל שהיית בבית.
פתאום אתה קולט שבעשור של גיל ה-20 אתה דיי אמור לחוות (על פי הנורמה) את החוויות המשמעותיות של החיים. שזה זוגיות טובה... חתונה.. לימודים.. ואולי איזה בייבי קטן בידיים..
ברור שלא כולם הולכים על זה אבל לפי הסטטיסטיקה (שלי) ככה זה עובד. אני אומרת לעצמי ראבק, את לא חייבת ללכת לפי הסביבה ואת צריכה למצות את עצמך אבל מצד שני הזמן רץ. ומרגיש לי שהוא רץ לי קצת מהר מדי וזה מלחיץ אותי קצת.
לפעמים אני לא מבינה למה כולם הולכים לפי הנורמה, באמת. למה כולם במרדף אחרי הזמן ולמה כולם רוצים להספיק הכל הכל הכל ושוכחים להנות על הדרך?
למה הנורמה זה בית ספר, צבא, לימודים, קריירה, משפחה ו...יאללה שגרה, מדי פעם קצת חופשים עם המשפחה ועם בן\בת הזוג וזהו.
איפה המימוש העצמי איפה ההנאה איפה הכיף איפה החיים האמיתיים?
הרי כמה כבר יש לבן אדם לחיות? 80 שנה? מתוכם 30 הוא "מבזבז" על מה? לימודים בעיקר והתבססות כלכלית. כמובן שזה משהו מאוד חשוב ואני לא חושבת שאנחנו יכולים לחיות בלי כסף, כמה שזה עצוב...
אבל אח"כ הוא לא באמת יכול להנות ולעשות מה שהוא רוצה. הוא לא "נפש חופשיה"..
בא לי לעצור את הזמן, לשים אותו מאחוריי ופשוט לעשות כל מה שאני רוצה. לטייל ה-מ-ו-ן!!! לראות עולם, לחוות אהבות, להנות...
אולי זה קצת מהר לי לחשוב על כל זה וזה נראה כי המוח שלי מפוצץ בדברים שרחוקים מכאן.
לפעמים זה מרגיש לי כאילו זה מעבר לדלת, דופק לי ומחכה שאני אפתח ויגיד לי "אהלן גברת הגיע הזמן להקים משפחה..." ולא לא בא לי עכשיו.
תחכה, תן לי את הזמן שלי, תן להנות!
בקיצור, המוח שלי מפוצץ ביותר מדיי דברים ברבע ל-2 בלילה. אבל דווקא אני אוהבת את זה.
ספק שמישהו קרא את הפוסט הזה עד הסוף אבל בכל מקרה, חייבת להתאפס על עצמי ובעיקר להאמין בעצמי.
אני לא הולכת ללמוד עכשיו 15 שנה ולסיים את התואר בגיל 40. הכל עוד לפניי... עוד לא התחלתי.
רגע של טמטום בחודשיים הראשונים לאזרחות!
לילה מקסים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יוליס-3