"חמודי, אתה לא חושב ששחכת משהו?"
"אה?!" הסתכלתי עליו במבט מבולבל
"שחכת לשלם לי" אמר
"אוי שיט, מצטער שחכתי." אמרתי בבלבול מוחלט
"אל תדאג אתה לא אשם, נרדמת.." השיב הנהג
הבאתי לו את הכסף שאמא הביאה לי
"חסר 100 שקל חמודי. אבל בגלל שהיית ילד טוב אני מוותר לך"
אמר וקרץ לי ואז התחיל ליסוע
"אחלה נהג" אמרתי לעצמי בעודי הולך
כבר שלוש שנים שלא דיברתי עם אבא
אני אפילו לא יודע איפה הוא גר
החלטתי להתקשר לסבתא.
היא גם גרה בכפר סבא
הכנסתי את ידי אל הכיס
והוא פשוט לא היה שם!
"שיט..! הפלאפון נשאר בבית,אני לא מאמין.!"
חיפשתי כמה דקות טלפון ציבורי
עד שמצאתי אחד.
חייגתי מייד 144
"144 שירותי מודיעין במה אוכל לעזור?"
"שלום אני מחפש את אבנר מלאכי מכפר סבא" אמרתי מהר
"אפשר לשאול מי אתה?" שאלה
"אני הבן שלו... " השבתי
"רחוב סמואל 14 , שיהיה לך יום טוב"
הסתכלתי מסביב וראיתי שאני נמצא ברחוב סמואל 2
התקדמתי לעבר מספר 14.
וכשהגעתי התפלאתי כמה שאני טיפש.
הנהג הוריד אותי בדיוק פה!
היה זה בית יפיפה בן 2 קומות.
נכנסתי לגינה והיא היתה ממש יפה פשוט מושלמת
הכל היה מונח במקום.
הגעתי אל הדלת
עמדתי מולה ולא ידעתי מה לעשות
פחדתי.
חיכיתי כמה רגעים עד שנרגעתי.
עצמתי את העיניים ודפקתי.
עברו 10 שניות..20 שניות... ואין עונה
צילצלצי בפעמון ולאחר כמה שניות הדלת נפתחה
ועמדה מולי ככל הנראה עובדת פיליפינית
"שלום אבנר נמצא?" שאלתי
"הוא להיות בעבודה עכשיו" אמרה
"את יכולה להתקשר אליו? אני הבן שלו." אמרתי
"מה זה בן שלו?" שאלה אותי
"מטומטמת אחת" מילמלתי לעצמי
ואז אמרתי לה באנגלית
"I am avner son"
"אה בסדר בסדר רגע רגע." היא רצה אל הטלפון
חייגה וחיכתה למענה
ואז החלה לדבר
"אבנר הSON שלך פה אתה לדבר איתו"
לקחתי את הטלפון וכל גופי רעד.
"מאיפה מתחילים" שאלתי את עצמי מספר פעמים
ואז שמתי את הטלפון באוזן
"היי אבא!" אמרתי
"מי זה?!" שאל בהפתעה
"כמה ילדים יש לך? שאלתי בצחוק
"גרי זה אתה?!" הוא נשמע מאור
"כן, זה אני!" אמרתי בשמחה
"איפה אתה? בבית שלי? אההה סליחה שלנו.?" שאל בגמגומים
"כן אני עם העוזרת שלך פה" עניתי
"חכה לי אני עוד כמה דקות מגיע" הוא נשמע ממש עליז
הבאתי לעוזרת את הטלפון ויצאתי חזרה אחוצה.
התיישבתי על המדרכה וחיכתי בסבלות כשאני מלא התרגשות.
חיכתי וחיכתי והוא לא מגיע.
ואז עצרה לידי מרצדס מבהיקה ויפה.
ממנה יצא ככל הנראה הנהג והתקדם לדלת האחורית
אך הוא הקדים אותו ופתח את הדלת לבד
"הרשה לי לעזור לך אדוני." אמר הנהג
"לא צריך אני מסתדר" השיב
ואז הוא יצא בלבוש אלגנטי שנראה לי דיי מצחיק
"זה אבא שלי?!" שאלתי את עצמי שאני מחייך
"גרי?!" הוא צעק כשהו מבולבל ומאושר בו זמנית
קמתי והתקדמתי אליו במהירות כשכולי מתרגש
לא ראיתי אותו כבר 3 שנים
ואני ממש לא זוכר אותו ככה.
"בן שלי איך התגעגעתי אליך אתה לא יודע."
"כמה שגדלת יפה שלי!"
השבתי לו בחיוך בלבד
"יש לי שאלה בן."
"איך הגעת לפה?"
עניתי לו בגמגום קליל
"אמממ סבתא חולה ואמא טסה אליה אז היא שלחה אותי אליך"
"הבנתי!" חייך אלי
"אני שמח מאוד לראות אותך אתה לא מתאר כמה זמן חיכתי לרגע הזה
"בוא נלך לאכול קצת פה בעיר"
"בשמחה אבא" אמרתי כשהתלהבות בי מהחיים החדשים
הוא הכניס אותי לרכב ונכנס אחרי.
נדהמתי מהיופי והעושר של הרכב מבפנים
הרגשתי ממש כמו עשיר שזה אולי מה שאני מעכשיו
נסענו 5 דקות וירדנו במסעדה שנראת חיצונית ממש כמו ארמון
ניכנסנו לשם והלכתי אחרי אבא
הוא התיישב ואני ליידו
מייד הביאו לנו צלחות מזלגות וכוסות.
"לשני אנשים אדוני?" שאלה המלצרית
"כן, הארוחה הקבועה"
היא הלכה וחזרה מיד עם מגש ובו כל טוב
התחלנו לאכול וכל זמן הארוחה עברה בשתיקה.
לבסוף נזכרתי ושאלתי
"אבא, שבוע הבא בית ספר. נוכל ללכת להרשם?"
"בטח! איזה שאלה! מחר בבוקר אתה תירשם לבית הספר הכי איכותי באיזור." אמר בשמחה
יצאנו מהמסעדה ונסענו לכיוון הביתה
ירדתי והוא אמר לי
"כנס הביתה כל מה שתראה שם, שלך!"
"אני כבר ידבר עם העוזרת ואני עוד מעט יגיע בן שלי"
"אוקיי אבא" אמרתי
סגרתי את הדלת והלכתי לכיוון הדלת
עוד לפני שהגעתי פתחה העוזרת את הדלת וחיכתה לי
נכנסתי מבלי להגיד לה מילה
ונעצרתי.
זה היה כל כך יפה!
כל כך עצום!
שלא ידעתי לאן ללכת
"חח... זה שלי? שלי.?" אמרתי לעצמי כשאני צוחק
לא ידעתי לאיזה צד ללכת
פשוט התחלתי לטייל
הסתובבתי בין החדרים ורובם נראו כמו משרדים
הגעתי לחדר שהיה גדול מהשאר
ובו רק שטיח,מיטה, ותמונה שלי על הקיר.
הבנתי שזה החדר שלי
הורדתי את הנעליים ושמתי אותם בצד
שכבתי במיטה והוצאתי את הנגן
סגרתי את עיניי בעודי מאזין למוזיקה האהובה עלי.
כשפתחתי את עיניי היה כבר בוקר.
הסתכלתי סביב והופתעתי
היו המון קופסאות על הרצפה והצלחתי לזהות
אלו היו מתנות מאבא!
טלויזיה, מחשב,נגן חדש,מחשב נייד,רהיטים וקופסא קטנה עם תמונות
בלי לגעת בכלום יצאתי כשאני מחפש את אבא
טיילתי בבית ולא מצאתי אותי.
כשחזרתי לחדר ראיתי פתק על הדלת
"בוקר טוב גרי!
השארתי לך כמה דברים כשתתעורר יסדרו הכל במקום
בשעה 10 הנהג יאסוף אותך לבית הספר
אחרי זה הוא יקח אותך לחנות בגדים תקנה לך מה שאתה צריך
משם תלכו לאכול וכשתחזור אני כבר יהיה בבית."
הסתכלתי על השעון והשעה היתה 9:55
הסתכלתי שוב בפתק וראיתי את השעה 10
מייד רצתי לבשתי את הנעליים ויצאתי אחוצה.
הנהג כבר חיכה שם
כשראה שיצאתי הוא יצא ופתח את הדלת האחורית
נכנסתי ואמרתי "תודה"
הוא סגר אותה וחזר למקומו
כשהגענו לבית הספר יצאתי ומשם המשכתי לבד
בית הספר היה ממש יפה
לא כמו שאני רגיל לראות
נכנסתי פנימה ושם הוא היה יותר יפה.
הוא היה פשוט עצום בגודלו.
חיפשתי רמז כלשהו למילה "מזכירות"
טיילתי בחצר ובבנינים
עד שמצאתי שלט שמצביע ימינה "למזכירות"
הגעתי לשם והמקום היה ריק.
נכנסתי לדלת המזכירות
ושמתי לב שיש שם מישהו ומיד סגרתי.
חיכתי בספסל בחוץ.
כשהם יצאו מבטי נתקע עליה.
הילדה שיצאה משם עם אימה היתה כ"כ יפה
כל כך....
היא שמה לב שאני מסתכל עלייה ואמרה בעליזות
"היי"
אני רק חייכתי והסתכלתי עד שנעלמה.
"וואו היא ממש יפה בנאדם" אמרתי לעצמי בהתלהבות
נכנסתי למזכירות וישבה שם אישה דיי מלאה
"שלום מה שמך בבקשה?" שאלה
"גרי מלאכי" עניתי
"אהה אתה הבן של אבנר?" שאלה
"כן זה אני" עניתי
"אוקיי את עניין התשלום והכל הוא סידר
יש לי שאלה אחת אלייך
באיזו כתה תשתבץ?
יש מדעית שהיא למתקדמים
רגילה
ולחלשים יותר כתה מתוגברת"
"אממ הילדה שיצאה מפה באיזה כתה היא?" שאלתי כשאני מסמיק מעט
"ח...חמוד אתה"צחקה
"כן היא בשכבה שלך והיא בכתה רגילה"אמרה
"אוקיי אז תשימי אותי גם שם" אמרתי בלהט
"אוקיי סיימתי שיהיה לך יום טוב חמודי" אמרה
יצאתי משם וחיפשתי את הילדה ההיא בחצר
אחרי כמה דקות של חיפוש מעייף
חזרתי לנהג.
אמרתי לו שנסע ישר הביתה אני לא רעב ונקנה מחר בגדים.
הא הסכים ונסענו הביתה.
אבא עוד לא היה שם.
נכנסתי לחדר והכל כבר היה מסודר במקומו
פשוט לא יאומן.
הדלקתי את המחשב ושכבתי שוב במיטה
קמתי כשכבר היה בוקר - שוב
התפלאתי על עצמי איך ישנתי כל כך הרבה
רצתי לדלת ישר
"גרי מספר הטלפון שלי על המיטה
אם תצתרך משהו תתקשר"
עברו 5ימים של קניות והתלהבות מהחיים החדשים עד הבוקר של הבית ספר
קמתי שעה לפניי תחילת הלימודים
והתחלתי לארגן את התיק
זרקתי כמה מחברות וקלמר
ויצאתי לחדר אוכל
אבא כבר ישב שם ואכל
"בוקר טוב גרי! איך אתה מרגיש?" שאל
"אממ טיפל'ה מתרגש זה הכל" אמרתי
"בוא בוא תצתרף אלי וניסע ביחד" אמר
אכלנו מספר דקות ועליתי לקחת את התיק
יצאנו יחד מהבית והלכנו אל הרכב
"קודם כל לבית הספר" אמר אבא לנהג
התחלנו ליסוע וכשהגענו הוא עצר
"בהצלחה! תלך לקפיטריה שם מקבלים הכל בלי תשלום
לא כמו בבית ספר הקודם תקח לך לאכול מה שרצה"
נישק אותי ויצאתי
היו לא הרבה ילדים ברחבה זה בית ספר בן 3 שכבות
שבכל שכבה 3 כיתות
שאלתי את אחת המורות שראיתי
"שלום, איפה זה יא' רגילה?"
"בוא אני יראה לך. אני המחנכת שלך."
"אתה תלמיד חדש נכון?" שאלה
"כן" עניתי
והתחלנו ללכת לעבר הכיתה
כשנכנסנו כולם כבר ישבו בפנים.
המבטים רצו למקומות לא תפוסים
"זה התלמיד החדש שלנו" הציגה המורה
"איך קוראים לך?" שאלה בקול
"לי? גרי.!"אמרתי בבישנות קטנה
כשמבטי עובר בין הילדים לראות את התגובות
"איפה תרצה לשבת?" שאלה
"אממ לא יודע תתאמת"השבתי
"היא חיפשה קצת ואמרה
"הנה יש מקום פנוי ליד עינב" אמרה בשמחה
הסתכלתי למקום שהצביעה
והכיסא הפנוי היה ליד הילדה ההיא שראיתי שבוע שעבר
"היא תלמידה חדשה כמוך" אמרה המורה
התחלתי לצעוד כשמבטי מושפל לרצפה
התרגשתי נורא והרגשתי את הסומק על הלחיים
הנחתי את התיק והתיישבתי בקצה של הכסה
"היי גרי" אמרה באושר
"היי" השבתי בטמטום
לא הקשבתי למה שהמורה אמרה
מחשבות רצו ורצו.
לפתע נשמע הצלצול
כולם החלו לרוץ אחוצה והמורה גם יצאה
קמתי לקחתי את התיק ויצאתי
חיפשתי לי מקום לשבת שלא יהיו בו אנשים מסביב
ומצאתי מקום מוצל על הדשא.
התישבתי והוצאתי את הנגן מהכיס
אחרי 3 דקות שנסתי להפעיל אותו התייאשתי
"אוף למה לא לקחתי את הנגן החדש..." אמרתי לעצמי בזלזול
מתוך חוסר ברירה חזרתי לכיתה
ושם היו כמה בנים ועינב
חשדתי באחד הבנים הקרובים לעינב שהוא מציק לה
קראו לו אדם.
ידעתי את זה לפי שזה היה כתוב לו על התיק בגדול
הוא הציק והציק לה
וכל השאר רק צחקו
"נו תעזוב אותי כבר" אמרה לו בכעס
ואני רק עמדתי והסתכלתי מה יקרה
פחדתי להתערב.
למרות שידעתי שיש בי כח ואני מספיק חזק.
פחדתי.
הם היו יותר ממני
ואף פעם עוד לא רבתי אם אף אחד
לפתע הוא תפס אותה חזק ואמר לה
"חמודה שלי בא לך לתת לי נשיקה?"
"שלא תעז להתקרב אלי!" צעקה כשהיא מנסה להשתחרר ממנו.
"בוא ילד בוא תצתרף" קרא לי אדם
אני רק המשכתי לעמוד והסתכלתי
"מה אתה מתבייש בוא כבר!" שוב פנה אלי
"אנ" התחלתי להגיד שכעינב צעקה
"גריייי תעזור לי בבקשה!"
אני רק המשכתי לעמוד בהבעת פנים של אדיוט
"נו תעזור לי כבר! מה אתה עומד שם?" צעקה שוב
לפתע בלי לחשוב תפסתי את התיק וברחתי מהכתה
רצתי ורצתי עד שהגעתי לסוף המסדרון.
עמדתי כמה דקות והתנשפתי
גרוני היה יבש לגמריי.
חיפשתי כמה דקות ברזיה כשאני מנסה להרגיע את עצמי.
אחרי שסיימתי לשתות נשמע הצלצול.
ורק שאלה אחת הדהדה לי בראש
"לחזור לכתה? לחזור או לא?"
כינוי:
My Heart Is Gone
בבלוג זה
בכל הבלוגים
