’’ כשאתה מחייך זה כואב לי יותר ’’

היי ,

טוב אאז . אני יספר לכם קצת מה עובר עלי . ומהם החיים שלי

יש לי אמא ויש לי אבא.

רק שאבא שלי עזב אותי ואת אמא שלי ונכון לעכשיו הוא בארה'ב.

הוא עזב אותנו שהייתי בת 3

לא הכרתי אותו .

והאמת ? אף פעם לא התייחסתי לעובדה שאין לי אבא

הייתי רגילה לזה .

עד שלא מזמן הייתה לי שיחה עם מישהו .

ידיד ..

דיברנו על זה והוא סיפר לי שגם ההורים שלו גרושים

ואז סיפרתי לו על אבא שלי .

והרגשתי שנאה בלב . פתאום הרגשתי שאני שונאת את אבא שלי .

אבא שלי , זה שהביא אותי לעולם .

זה שעזב אותי .

הוא לא שולח לנו מכתבים לא מתקשר

ואני חושבת לעצמי

איך זה שלא אכפת לו שיש לו ילדה ? בארץ אחרת ?

למה הוא לא מתעניין ?

אני הבת שלווווו !!

הוא חושב עלי לפעמים ?

למה אני לא יכולה לדעת את כול זה ?

האים הוא בסדר?

חולה , בריא ?

למה אני לא יודעת את כול זה ? זה אבא שלי אני אמורה לדעת !

אמא שלי ניתקה איתו קשר

אבל למה אני אשמה בזזה ?

למה ?

כשכול השאלות האלה עולות לי בראש

אני פורצת בבכי .

מסתגרת בחדר

שאף אחד לא יראה.

ושאני יוצאת , אני יוצאת עם חיוך

כי אני לא רוצה שאף אחד ידע ,

או ישחוב שאני עצובה

מבחוץ זה נראה שהכול בסדר..

אבל מבפנים ? אני שבורה .