יום שבת חזרתי מטיול של 4 ימים במדבר יהודה שבמשך כל הימים בו הייתי די מנותק ממה שקורה בארץ, ולפני שיצאנו נודע לנו שהמצב ממש החמיר ושצה"ל נכנס לפעולה בעזה וממש התחילה לה מלחמה ואפילו ב"ש נמצאת בטווח של הטילים...

מאז אני פשוט רוב גדול מאוד מהזמן מרותק לעיתונים, לטלוויזיה ולמחשב (בהתאם לנסיבות ולמקומות שבהם אני נמצא) ואני פשוט לא מצליח לגבש דעה מוצקה לגבי מה שקורה... אני כ"כ מזדהה ומבין את מה שעוברים מי שגר בשדרות, באשקלון וכל מי שסובל בימים האחרונים מהטילים כי גם אני חוויתי את זה בקיץ 2006 ואני ממש מבין את המצוקה ואת הפחד.. אני ואמא שלי חשבנו לארח בחדר הפנוי שיש לנו בבית מישהו או מישהי מהדרום גם בגלל ההזדהות וההבנה של החוסר אונים שבו אנחנו נמצאים.

השאלה היא אם פעולה בעזה היא באמת הפיתרון והאם היא באמת שווה את זה.

אני לא אחד שמבין באסטרטגייה של המדינה ובשיקולים בטחוניים וצבאיים ואני גם לא מתיימר, אבל אני די בטוח שאזרח קטן כמוני יכול לשאת בדעה שיכולה להיות יותר הגיונית מכמה פוליטיקאים... לא יודע למה, אבל לפעמים עצוב לי לחשוב על האפשרות שאהוד ברק (שאני די תומך בו באופן כללי) פועל מתוך שיקולים פוליטיים ומחשבה על הבחירות מאשר מחשבה נקייה מאנטרסים ומקבלת כח פוליטי..

אז כן, זה די נמאס כבר שאנחנו, במדינת ישראל, העם שדוגל בתקווה להיות חופשי סובל כבר 8 שנים מטילים שהורסים לנו את החיים... אבל כל הזמן עולה לי שאלה שאין לה ממש תשובה והיא "האם פעולה בעזה באמת הפיתרון?", אני חושב שלא. אני מאוד מאוד מאוד מאוד מקווה שאני טועה, אבל לא יודע למה אני לא כזה אופטימי שהמצב ישתנה... החמאס ישאר חמאס, הטרור ישאר טרור, ונראה לי שבעוד שבועיים נעשה רגיעה וכל המלחמה הזאת תצא כמיותרת (כמו כל המלחמות).

אני חושב לעצמי על הילדים שגדולים ממני בקושי בשנה שעכשיו נמצאים בגבול ומחכים להוראה להכנס רגלית לעזה, אני חושב על מה יהייה ומה יעבור על ההורים שלהם כאשר חלקם (אני מנסה להיות ריאלי פשוט) יקבלו את הבשורה המרה וכל עולמם יחרב, אני חושב על איזה מסכנים אלה שחיים בדרום שסובלים מחרדות ושסגורים במקלטים, וכן, עצם היותי בנאדם אנושי אני גם חושב על האוכ' המסכנה והחפה מפשע שגרה בעזה ונפגעת קשה מיזה... אני חושב על האמא המסכנה שנמצאת שם שבסה"כ הבנות שלה הלכו לישון ונפלה על הבית שלהם פצצה של כמה טונות ורסקה את הבנות שלה למוות...

וגם... משהו לסיום שדי מחרפן אותי ואוכל אותי זה האנשים האטומים והפתטים שרושמים באווים שלהם "איזה כיף, מתו ערבים!!!!!!". אני באמת מנסה להבין אותם, אני באמת מרגיש עוף מוזר כי אני מרגיש שרק לי עצוב כשאני שומע על זה... כשאני מנסה להבין אותם - אני פשוט לא מצליח. איך אפשר לשמוח שבן אדם מת.... איך אפשר לשמוח שיש מלחמה... איך אפשר לשבת על הספה בסלון ולהגיד "יאללה... פעולה קרקעית צבאית.. קדימההההה" בלי לחשוב פעמיים".

אני גם לא מצליח להבין את האנשים העלובים והפתטים שיושבים להם בבית קפה בת"א על כוס קפה שעולה 100 ש"ח וצועקים סיסמאות של "שלום עכשיו!", "די לכיבוש", "שלום שלום שלום שלום" כשבעצם הם עוורים ולא קולטים כלום ולא מבינים כלום...

אז כן,

המצב הזה הוא מצב פסיכי ומצב רע..

נשבר הזין מהימנים הקיצוניים שלא מגלים אף רגש ונשבר הזין מהשמאלנים הקיצוניים שתוקעים סיסמאות לא קשורות, חושבים על צד אחד יותר מהשני, ובעיקר מדברים...

נשבר גם מציפי לבני שעומדת ונראת כמו בדיחה אחת גדולה רק שנראה לי שעוד מעט אני אבכה...

אני מקווה שיהייה טוב,

שיהייה שקט...

ושבפעם הבאה שאני אפתח את הטלוויזיה אני לא אראה "נהרגו X אנשים",

ולא משנה לי אם זה אזרחים חפים מפשע בישראל או בעזה...

ונקווה גם שכל מה שקורה כאן לא יגביר את השנאה של שני צדדים, אחרת.... המצב יהייה יותר גרוע והתקווה תעלם..