"אני אקח את המיטה העליונה", הכריזה סאם, "אם זה בסדר, כמובן",

"בסדר גמור", חייך אוון והחל לסדר את החפצים על מיטתו וסביב לה בעוד סאם מטפסת על הסולם ומתיישבת על מיטתה. היה חשוב לה להיות גבוהה ככל האפשר. מאז ומתמיד הגובה סימן לה את פסגת האושר, וגיבורי הסיפורים שנהגו לספר לה הוריה לפני השינה היו בעיקר מלאכים, אותם יצורים טהורים, שליחיו של האל, בעלי כנפיים צחורות כשלג או כעננים בהירים ביום קיץ חמים, כולם גרו להם אי שם למעלה. אוון פרק את חפציו וניגש ראשון למקלחת המשותפת שבחדר. כשסגר אחריו את הדלת, הוציאה סאם עט ומחברת קטנה, יומן. 'שום דבר לא עומד כמו שצריך', החלה לכתוב מהוססת, 'אני בכלל לא יודעת איך לגשת לדף. אני לא טיפוס של יומנים, ואני לא יודעת מה אחשוב על העמוד הספציפי הזה בעוד כמה שנים. זה משהו שהייתי רוצה מאוד לשכוח, אבל מצד שני... אני לא יודעת מה אני חושבת בכלל', היא פסקה מלכתוב והניחה את העט לצידה, ברעד עטפה עצמה בידיה, ואם לא היו יודעים היכן בילתה כל אותו הערב היה נראה שנקלעה לסופת שלגים מקפיאת עצמות. הקרבה למוות לא הייתה דבר שהתאפשר לה לבטא בכתב. 'הכל קרה כל כך מהר', חשבה לעצמה, 'רגע אחד אדם היה כל כך נחמד, כל כך נחמד שכבר התחלתי לחשוב שמשהו יוכל להתפתח בנינו. קשר מעבר לידידות פשוטה', התסכול הציף אותה. היא הכתה בחזקה בכר שקיבל את צורת אגרופה, דמעה מלוחה זלגה במורד לחיה והרטיבה את הבד הדק שכסה אותו. 'רגע אחר כך הוא הפך למפלצת. המכות, האקדח. הכל כל כך מעורפל. עוד לא ברור לי איך ולמה זה נגמר, אבל זה נגמר, ואחרי הכל אני כאן בחתיכה שלמה, אני כאן בחיים', דמעה אחר דמעה זלגו על פניה האפרוריות, מכתימות אותן בכתמי איפור שחורים, כה מנוגדים לצבעה החיוור. סערת הרגשות הכתה בה בחזקה, היא סגרה בהפגנתיות את היומן שנותר פתוח מולה, חרוט במילות הפתיחה שלא אמרו לה דבר, והטיחה אותו ברצפה. זרם המים בחדר האמבטיה הקטן פסק.

"הכל בסדר?", היא שמעה את אוון קורא, אך לא ענתה. היא לא רצתה לשמוע את עצמה צועקת, או לדעת שהוא שומע את קולה השבור, ולא רצתה להתפרץ עליו או להתפרץ בכלל. בעודה ממהרת לאסוף את היומן שנותר חשוף על רצפת החדר, מחתה את שאריות דמעותיה המהולות במה שהיה בעבר עבודת האיפור המושקעת להפליא שניסתה עליה לילי באותו הערב, כשדלת חדר האמבטיה נפתחה וראשו של אוון הציץ בחשש מאחוריה.

"הכל בסדר?", הוא שאל שוב, קולו נשמע דואג ומתחשב כפי שמעולם לא שמעה לפני כן,

"כן, הכל טוב",

"שמעתי קולות ו-",

"לא, זה... רק נפל לי משהו, תודה".

 הוא הנהן וסגר אחריו את הדלת. סאם דחסה את היומן עמוק לתיקה וכיסתה אותו במה שנראה כסוודר ישן שאמה בקשה ממנה להכניס לתיק 'ליתר בטחון, למקרה שיהיה לך קר'. בזמן שארגנה את חפציה לפני הכניסה לאמבטיה, יצא אוון כשפלג גופו העליון חשוף לחלוטין וגם התחתון לא היה מוסתר ברובו. סאם השתדלה שלא לבהות בו יותר מדי. הוא היה פשוט... מדהים, לפחות בעיניה. גופו היה שזוף, רזה ועם זאת גם שרירי, ובדרכה לחדר האמבטיה לא יכלה להתעלם מהריח המשכר שהדיף.

"סאם", הוא קרא לה רגע לפני שנכנסה לחדר ולא הותיר לה ברירה אלא להסתובב ולהקשיב, "אני הולך לישון. אם תצטרכי כל דבר, אפילו הכי קטן, תרגישי בנוח להעיר אותי", הוא חייך אליה חיוך מתוק ובטוח.

"תודה", היא הנהנה, חייכה אליו חיוך קטן בחזרה וסגרה אחריה את דלת החדר. אוון ידע שהסיכוי שלו להרדם אפסי לחלוטין. הוא היה כה מודאג שלא יכל להרשות לעצמו להרדם בשקט עד שלא ידע שסאם ישנה שנת ישרים. גם כשיצאה מחדר האמבטיה (בניגוד אליו, הייתה לבושה בחולצה ארוכה גברית ומכופתרת שכנראה הייתה שייכת לאביה מפני שבנוסף לכל הייתה גדולה עליה בלא מעט מידות) וטיפסה בשקט על המיטה, הוא התקשה להרדם. כמה דקות של דממה מוחלטת ובהייה בתחתית המיטה של סאם, שמנקודת מבטו הייתה מעין 'התקרה של מיטת הקומותיים', הופרו כששמע אותה קוראת בשמו.

 "אוון?" היא הציצה אל מיטתו מלמעלה,

"הכל בסדר? קרה משהו?", הוא התיישב במהירות והפנה אליה את מבטו,

"אכפת לך אם אני אשב איתך קצת?", לחשה בקול דק ושברירי,

"מה פתאום, בואי", הוא אמר ונשמע היה כאילו ציפה לכך, או לפחות כאילו היה מובן מאליו שיש לה מקום פנוי על המיטה שלו ועוד בשעה כה מאוחרת שביום רגיל וודאי כבר היה ישן בה. הוא זז לצד המיטה ככל שיכל כדי לתת לה שטח רחב עד כמה שאפשר. הם בהו בחלל, בחפצים המפוזרים על הרצפה, בתקרה, במיטה, עד שסאם החלה לדבר.

"אין לי הרבה מה להגיד", היא אמרה, "אני רק מצטערת שאני מטרידה אותך בשעה כזאת, לא הייתי מסוגלת להרדם ואמרת ש-", 

"אין בעיה", הוא קטע אותה, "זה בסדר, גם אני לא הצלחתי להרדם, פשוט...", החל להגיד וכשלא מצא את המילים המתאימות לבטא את כל שרצה להגיד לה, השפיל את מבטו ארצה. "אני מבין עד כמה קשה לך, ואני כל כך מצטער שלא היה לי איך לעזור", הוא השלים את שהחל לומר, עוד בוהה ברצפת החדר,

"לא היה מה לעשות, הוא... לא נורמאלי", היא הרימה את אחת הכריות שהיו על המיטה, הססה לרגע ואז הוסיפה, "איך הוא העז?!". היא זרקה את הכרית על הרצפה באגרסיביות. "מה הוא רצה ממך? ולמה הוא עשה את זה? ולמה אני?", עיניה בהו בו במבט נחוש שאמר בבירור 'שאלתי שאלה ואני מתכוונת לקבל עליה תשובה'.

"את בטוחה שאת רוצה לדעת?", הוא שאל והתקרב אליה,

"אני רוצה תשובות להכל, אני חייבת לדעת", דרשה.

הוא רכן לעברה ולחש "בגלל זה". המגע של שפתיו בשפתיה כאילו גרם לזכרונה להמחק. גרם לה להרגיש מוגנת ובלתי נתנת לפגיעה, גרם לה להרגיש שהכל ברור ולא מעורפל, שסוף סוף, אחרי כל השעות האיומות הללו, משהו בחייה עומד ולא מועד. לפחות קצת, וקצת נחשב הרבה יחסית לשהרגישה לפני כן. הוא החליק את ידו במעלה רגלה החשופה. משהו לא הרגיש לה נכון, גופה נרעד והצטמרר לשניה קלה. זו לא הייתה ההתנהגות האופיינית לאוון, זו לא הייתה צורת הדיבור של אוון... זה לא היה אוון. היא התנתקה ממנו במהרה. במשך כמה שניות היא בהתה בו באימה. "לא", לחשה, קולה רועד ומפוחד. הוא לא היה אוון שראתה לפני כמה דקות, הוא לא היה האחד שדאג לה והזמין אותה לשבת לצידו כשחששה להיות לבד, היא נפלה ישר בפח, ברשת הדביקה והמסוכנת שלו, נותרה חשופה ליצור המנוול שיבוא ויגזול ממנה את חייה. הוא לא היה אוון בכלל.

"מה קרה?", הוא שאל, "עשיתי משהו לא בסדר?". היא לא השיבה לשאלתו.

"אני רוצה ללכת", הכריזה והתקדמה במהירות לכיוון הדלת,

"את לא הולכת לשום מקום", הוא רדף אחריה ונשען על הדלת, חוסם את גישתה של סאם החוצה. היא ראתה אותו בוהה בה בחיוך, צוחק עליה, כאילו התכוון להאיר לה את המציאות באותו הטון המגעיל והמלגלג, כאילו רצה להגיד 'שוב נפלת במלכודת שלי'.

"מה אתה מתכוון לעשות?", היא לחשה, קולה המאוים העביר בו גל צמרמורת חזק, "למה אתה מחכה? תכה אותי עכשיו וזהו, תגמור עם זה, תן לי ללכת!", הגבירה את קולה,

"על מה את מדברת?!", הוא שאל בבלבול,

"נו כבר! מתי תטיח אותי לרצפה? מתי תשלוף את האקדח? מתי תשחרר את הכדור? עד מתי תמשוך את הסיוט הזה?", היא צעקה והתרחקה ממנו. עכשיו הוא הבין, עכשיו הכל היה ברור.

"זה מה שהוא עשה לך?" הוא איזן את משקל גופו בחזרה על רגליו, ואחז בזרועותיה, "את חושבת שאני מתכוון לפגוע בך?".

היא בהתה בו. 'כן, אתה מתכוון לפגוע בי', חשבה לעצמה, 'תראה את המבט המת שלך, תביט בתוכך, אתה רוצח, אתה מפלצת'.

הוא טלטל אותה, "אני נראה לך כמו אדם?", שאל והביט עמוק בעניה, מחפש תשובה באותו זוג עיגולים אפורים וגדולים שלפני כמה דקות היה כה אמיתי וכעת נראה ריק, כאילו כבה ניצוץ החיים בתוכו. המשפט האחרון שאמר הדהד בראשה. 'אני נראה לך כמו אדם?', המילים חזרו על עצמן שוב ושוב. לאט לאט היא התעשתה ושוב ראתה לפניה את אוון. לא, הוא בהחלט לא נראה לה כמו אדם. היא קרסה על הרצפה בבכי.

"אני משתגעת", הנידה את ראשה מצד לצד וחפנה את פניה בידיה, "אני פשוט פסיכית", המשיכה.

אוון התיישב לידה, "את לא פסיכית", חייך אליה, לפף סביבה את ידיו והרגיע אותה, "זה בסדר, הכל בסדר".

* * *

קרני השמש שחדרו מבעד לחלון חדר האכסניה העירו את לילי.

"רק עוד דקה", אמרה והתהפכה לצד השני, שם החום לא פגע בפניה.

"בוקר טוב, מותק", אמר רון ולטף את לחייה.

"אמא, יש לך קול של גבר", אמרה בישנוניות ושפשפה את עיניה שסרבו להפקח.

"הו, תודה, קיוויתי שאין לי קול נשי מדי הבוקר", צחקק רון בקול נמוך ככל שיכל.

"מה?", היא מצמצה במהירות על מנת שתוכל לראות טוב יותר, "אוי אלוהים אדירים!", צחקה כשגילתה להפתעתה שמולה יושב רון ולא אמה כפי שצפתה.

"רק כמה שעות שינה ושכחת לגמרי אותי ואת הלילה אתמול?", רטן ונישק אותה,

"לא, זאת סתם שָכֵחֵת בוקר". הנשיקה יכלה הייתה להמשך שעות אם לא הייתה לילי נזכרת באירועי אמש. "אוי!", קראה וקמה מהמיטה בזריזות לכיוון מזוודתה שהייתה זרוקה ליד דלת החדר.

"מה? מה קרה?", שאל רון בהפתעה.

"אני צריכה להתלבש אם אני רוצה לצאת מפה באופן שמכבד אותי",

"ולמה שתרצי לצאת מפה בזמן הקרוב?", שאל וסקר אותה בשעה שלבשה את מכנסיה. 

"אני לא מתכוונת להשאיר את סאם כל כך הרבה זמן עם אוון", אמרה בעודה זורקת בגדים לכל הכיוונים, מחפשת חולצה מתאימה.

"ליל!", קיטר רון, "הם בטח עוד לא התעוררו! חוץ מזה, מה הוא כבר יכול לעשות לה?",

"אני לא יודעת, הוא מסוגל להכל. הוא יכול... הכל! גם לאנוס אותה. אני לא סומכת עליו", אמרה ולבשה גופיה לבנה וצמודה שמצאה בתחתית המזוודה.

"אוון?! אבל זה אוון! חוץ מזה, היא החברה הכי טובה שלך, את חושבת שהוא יעז להתקרב אליה?", שאל.

"אמרתי לך כבר, הוא מסוגל להכל". היא סיימה לנעול את נעליה. "אני רק הולכת לבדוק אם הכל בסדר. אם אני לא חוזרת אחרי דקה, בוא לחפש אותי", אמרה ויצאה מפתח הדלת, "תתחיל להתלבש כבר!" האיצה בו ונעלמה במסדרון האכסניה.

'רק לא שוב הוא', חשבה לעצמה בזמן שהתקדמה לאורך המסדרון ופנתה בכל הפניות שזכרה היטב על מנת להגיע לחדר בו שהו סאם ואוון עד שלפתע נעצרה בפתאומיות כשהבחינה בכתמים אדומים על רצפת השיש. היא התבוננה בהם בחשד והאטה את קצב הליכתה כשהתקדמה בהמשך המסדרון.

"היי, לילי!" קרא רון מאחוריה, "אמרת אחרי דקה, אז הנ-" הוא החל לומר וקטע את דבריו כשהבחין גם הוא בכתמים. "מה זה?", שאל בבלבול.

"אני לא יודעת ואני מעדיפה לא לדעת, בוא נגיע כבר", היא אחזה בידו וגררה אותו אחריה במהירות. הכתמים החשודים ליוו אותם כל הדרך לחדרם של השניים, ונעלמו בתוכו. "רון...", לחשה לילי בפחד, "אל תגיד לי שזה...",

"דם?".

מצטערת שלקח כל כך הרבה זמן עד שעלה הפרק. מקווה שאהבתם, אשמח לתגובות.