כבר אחת אחרי חצות,
לרגע אני חושב שדווקא עכשיו או בשעות הקרובות יהיה מי שיקרא את השורות הבאות.
במהלך היום כולם מתרוצצים ומתחבאים וזה לא משאיר כל כך הרבה זמן לשטויות ולחלומות שאנחנו עושים כאן.
אני לא יודע בדיוק איפה אני נמצא. בדרך כלל אני נרדם מהר ויודע שארדם מהר עוד לפני שאני מסובב את המפתחות של דלת הכניסה אבל לפעמים אני נכנס הביתה בהרגשה שזה פשוט לא הולך להיות הלילה שלי. הלילה למשל...
פשוט יש יותר מדי דברים שעוברים בראש.
מה שאני רוצה זה להיות מיוחד. אולי כמו הנזיר/ספן של צ'וסר. אני לא רוצה להיות רע, לא רוצה לשקר או לפחות מפחד לשקר אבל כן רוצה להיות מיוחד. אני כן רוצה להתקדם למקום אחר. אני הכי מפחד להיות כמו כולם, לכתוב כל מיני שורות שלא יגעו באף אחד והכי נורא שלא ישפיעו עליי. איך אני אדע בכלל איך להשפיע עלי.
טוב, זה יותר מדי פילוסופי. אני אתחבר קצת לאדמה.
כולם יודעים מה התשובה. לצאת מהבדידות! אני לא יודע כמה זמן אני בודד ואני גם לא יודע אם בסטנדרטים של אחרים (שעליהם אני מצפצף - הסטנדרטים) אני נחשב בודד או ההיפך אבל אני רוצה לשנות את ההרגשה. זה לא דיכאון ואני דווקא די שמח רוב הזמן אבל זה כן בדידות. אני צריך מישהי להירדם לידה. זה כל כך הרבה? או מישהי לספר לה במקום לספר כל הזמן לעצמי.
אז עכשיו אני הולך לישון עם הרגשה בינונית. בינונית מטה אפילו. היה לי יום טוב בעבודה, אכלתי מצויין, דיברתי עם כמה חברים וגם ראיתי קצת טניס אבל כל אלו ועוד הרבה דברים אחרים לא יכולים לתת את ההרגשה הטובה שהולכים לישון. אם נרדמים מהר אז זה בכלל לא משנה אבל בלילות כמו היום... כשאני ארדם לאט לאט... בלילות כמו היום זה משנה.
אני מקווה שאין לי שגיאות כתיב, אני מקווה שאני לא כותב משעמעם ואני מקווה שאני אגיע לאיזה פואנטה שתספק אותי.
תודה לך שקראת. נפגש בקרוב.
אלף מרלין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
