כותבת למגירה

עומדת על הצוק ומביטה,
ירוק למטה, כחול עמוק מעל,
סירת מפרש באופק וכוכבים בחלל
הכל נראה רחוק כל כך

מושיטה ידי לתפוס בשלך,
רוצה לחלוק את הרגע הזה איתך
לשבת לצידך, ככה סתם בלי סיבה
לטבול בשקט ולהרגיש קטנה

הצבע מתחלף, השמיים מתבהרים
הנוף אולי נראה אותו הנוף
אבל אתה מזמן כבר לא איתי
ואני - כבר מזמן לא אני

התגעגעתי, בכיתי, רציתי לצעוק

כלום לא נשאר, אין אוויר לנשימה

שמש בחוץ, אני מחכה למשהו בחשכה

תחושה של החמצה, איבדתי אותך כבר מזמן

לקחתי כמובן מאליו, ככה זה בחיים

תמיד מעריכים את הדברים אחרי שאינם

השמש בחוץ, עדיין רחוקה, אבל יש בי תקווה

אולי יום אחד, אהיה כמו אותם אנשים, ארגיש שלמה

מסתכלת קדימה, מנסה לראות לאן מוביל השביל

הכל מעורפל, אני ממתינה לשמש שתצא ותאיר

את הפינות האפלות, את הרקמות שנמקות בלי שאדע

לא עוזבת את השביל, אולי בהמשך אמצא שם אותך