| 8/2007
אולי לא?
טוב ככה, אני אוריאן, נעים מאוד, והבלוג הנ"ל מיועד למי שמכיר אותי, מי שלא - הפסד שלו!
קיצ קצ, עכשיו חופש, ואני קצת מוזנח...
התעוררתי היום בערך ב 10 ורבע (!!!) כדי לעשות שיעור ספרדית, לא עשיתי ש.ב אז המורה שלי תקעה לי עוד שיעור למחר... Por qua? אין לי מושג...
אח"כ חזרתי לישון (על פופיי החדשים) עד שאמא שלי הגיעה הביתה מחו"ל והייתה צריכה מישו שיסחוב לה את המזוודות, כל מזוודה שוקלת כמו 20 אנשים שטוני סופרנו זורק באלגנטיות לנהר. אז אחרי עוד שבר מאמץ בגב, ישבתי לדבר עם אמא, שיחה שנגמרה בעוד הוראות... "צריך ספרדית" "אתה עולה לי כסף" "תתקשר ל..." וכו'...
אחרי שאני הצלחתי לברוח לחדר, (אחרי שבלסתי חצי מהחבילת שוקולד!!! LOL) ניסיתי להרדם שוב, אך אבוי! מיכל מתקשרת אליי וטוענת שבא לה לצאת לאנשהו היום... אחרי האימון טניס (הטוב יחסית) יצאנו לג'יזס.
ג'יזס, היה אסון אחד גדול, קודם כל, מיכל (שיש לה מזג קצר במיוחד) חטפה עצבים כי למלצרית לקח חצי שנה להגיע אלינו, וכשהיא הגיעה היא שאלה " רוצים להזמין? טוב אז אני יחזור" כעבור חצי שעה של התייבשות היא חזרה. (חצי שעה שמיכל מספרת לעדי למה לא כדאי לה ללכת לברצלונה עם פציעה, למרות שלה יש את אותה אחת... לכו תבינו) המלצרית (במלוא הדרה) חזרה והתחילה בגאווה לספר לנו על המנות המיוחדות. לא הבנו דבר, הרגשנו "אבודים בטוקיו". אחרי שסוף שוף הזמנו לאכול, אמרו לנו שאין את מה שרצינו, ואז הקומקום (שהוא מיכל) התחיל כבר לשרוק. אחרי האוכל (שגם היה יחסית תפל) מיכל, אחרי שכעסה על המלצרית רק גבר אחרי שהיא בקשה ממנה חשבון והמלצרית (בחוצפה) אמרה לה "כן כן, תיכף ילדה", החלה לספר לי ולעדי על מאות הניתוחים הפלסטיים שהמלצרית צריכה לעבור דחוף (ואני דיי משוכנע שהמלצרית שמעה). אחרי נסיון אחרון ודיי מצחיק של מיכל לקרוא למלצרית (אה, סליחה, שוקי! בואי לפה!) היא הרימה ידיים. מיכל החליטה שהיא לא משאירה טיפ! בהתחלה גיחכנו, אמרנו בטח בטח, אבל מיכל הייתה נחרצת בדעתה, ואז החלו השיכנועים. "זה לא בסדר" "לא נעים" היו הטיעונים שלנו, ומנגד מיכל באה עם הטיעון (הנכון מאוד) של "אבל היה שירות ג-ר-ו-ע", ואז עלתה הברקה במוחי, והזכרתי למיכל על כל הניתוחים הפלסטיים שהמלצרית צריכה לעבור, ושאם היא רוצה אותם - היא צריכה הרבה טיפים - לא?. אחרי דקה של הרהורים, מיכל המשיכה לסרב, ואף קמה ועזבה את המסעדה שלי להשאיר אגורה למלצרית (הגרועה) והאומללה. אני ועדי נותרנו שם, נבוכים, מבולבלים ועם לא יותר מכ7 שקלים בכדי להשאיר למכוערת. ומיכל לא חזרה, והחשבון עמד שם, לבד, גלמוד וחסר טיפ. אני ועדי החלטנו - טוב, להשאיר 7 שקל טיפ זה יותר מעליב מלא להשאיר בכלל, נגיד ששחכנו, ועדי קמה (ואני אחריה) ויצאנו מהמסעדה, פנינו היו מועדות אל עבר מקס ברנר.
אחרי שמיכל נופפה באצבע האמצעית אל עבר המסעדה (שנמנענו מלהתקרב אליה) וצרחה שלל קללות מגוונות ומשונות, הגענו (במבוכה רבה) למקס ברנר, שם עדי (שלא סעדה בג'יזס) חשקה במשקה תותים ושוקולד מרענן. אחרי שהוזמן המשקה, נקלענו למצב דיי מביך עם מיכלי אשר, בשיכרתה, החלה לצעוק שמות גנאי אל עבר ההולכים ברחוב. אך אבוי, היא צעקה אל עבר בחור סיני חביב את צמד המילים "צ'יינה טאון" והוא התקרב אליה וענה לה (בסינית או יפנית או תאילנדית או משמש) שלום גם לך, ומיכל עוד עונה לו! פשוט לא ייאמן, באותו הרגע אני ועדי ניסינו נואשות, אך בלא הצלחה לקבור את פנינו באדמה. בעוד מיכל צועקת אל עבר ההולכים ושבים, הוא (ברוב התלהבותה) שפכה את כוס המים שלה לעברי, ואני (בעל הרפלקסים המהירים) קלטתי זאת וזזתי במהירות הבזק לאחור, אך מה - מאחוריי היתה גדר של מקס ברנר, אשר (מסתבר) אינה הייתה מחוברת ל"דק" (רצפת עץ ורמת) כלל וכלל, והתמוטטה כמו מחסום של משטרה במשחק של בית"ר. צחוקן המתגלגל של מיכל ועדי הדהד ברחבי העיר, כאשר בעזרת אנשי הבטחון של המסעדה, הרמתי את הגדר הממוטטת. אחרי בערך שעה של צחוק (רבע שעה של מיכל ועדי ושלושת רבעי שעה של מיכל סולו) המשכנו לקשקש, ולשמוע את ההערה המעליבה וה"מתוחכמת משהו" שמיכל זרקה בקלילות על עבר ההולכים ושבים (מה לבשת סדין? איזה רגליים של פיל! אלביס - אלביס! וואי את שמנה! גוועלד איזה איש מכוער! וכולי...). עכשיו, אחרי הבלאגן, ושעוד לא סיפרתי לכם על הכמעט מכות שמיכל הלכה עם נהג מונית ג'מוס, אני אסיים את הבלוג בשקט ואפרוש לי לישון, כי יש לי מחר מתמטיקה ב8! :(
| |
| כינוי:
בן: 33
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
