דווקא כרגע, עטוף ביום של זיכרונות, לא קלים, עולה בי הרבה זיכרון שלי, של החלומות שהייתי, של התפרדויות, של הזכרויות.

זיכרון:

אני מאמין באמת ברוח. אני מנגן ושר וחולם על גדולה, בעיקר שלי, מולו, שר רק בשביל להיות. שר רק בשבילי. והרוח עוטפת אותי בגלים גלים של אמונה. והשיר בוקע מתוכי כאילו חיכה תמיד להתפרץ ממני. אני רוכב בהרים מושלגים וירוקים, היא מאחורי, ואז הפמליה של נשיא הודו עוברת ואנחנו עוצרים ומקימים אוהל מאולתר באמצע המדבר, ואוהבים, ערומים, לוהטים. ואז אני צורח שאני מרגיש בווגאס, רק אני והיא והמדבר.

ומאז כמה דברים השתנו. האהבה גדלה, התחזקה, הבשילה, כאילו הכאב הממכר התפייד ממנה ונשארה אהבה נקייה, לא קלה כמו פעם, אהבה אמיתית, בריאה.

זיכרון.