[http://www.beok.msn.co.il/SelectedArticle.aspx?ArticleID=3147]
שאלו אותי פעם איך הייתי מתארת דיכאון. ובאמת, לאדם שלא חווה את התהומות הכל כך עמוקות האלו,
קשה להבין את עוצמת השבר. דיכאון זה כמו מבוך שחור, מפותל, כשלאן שאתה לא הולך יש "אין כניסה"
או "אין יציאה" ובעיקר - אין אוויר. בהתחלה אתה עוד צועד, אך לאט לאט הכוחות אוזלים ואתה מתחיל לזחול
על גחון, או על גפיים. צ'רצ'יל קרא לו "הכלב השחור שלי" אני לא קוראת לו, הוא בא לבד. הוא מגיע בשקט,
שוטף אותך ומוחק בדרך את הכל. הריכוז, החשיבה וכל היכולות יורדות למינימום, התפקוד היומיומי הפשוט
ביותר הופך למלחמה. לקום בבוקר, לשטוף פנים, לחזור למיטה. בעצם, עזבו לשטוף פנים - מיטה. מיטה. מיטה.
לבד כל כך שבא להיעלם, כי לא משנה מי יאהב אותך, או כמה הוא יאהב אותך, אף אחד לא יכול לקחת את
השחור הזה ממך. דיכאון זה מלחמה חוזרת ונשנית באויב חסר פנים, כשבכל פעם עולה השאלה מחדש -
איך חיים כשהשמיים נופלים?ומה שמחזיק אותך בתקופות האלו - התקווה שמחר יהיה אחר, שאולי הכדור
החדש או המינון החדש יעלימו את השחור הזה. כי בלי התקווה הזו - אין סיבה למלחמה הזו. בינתיים, אתה
כל כך רוצה להיעלם. השחור הזה שואב פנימה. אין לך כוחות לכלום, רק לשקוע בשקט בביצה הטובענית הזו
שנקראת "דיכאון". הקושי הכי גדול בעיני זה לדעת שהייתי מסוגל ליותר אם הייתי חשה יותר טוב. לדעת שאתה
עובד על אפס מהיכולות האמיתיות שלך, שאתה מפסיק לחיות ברמה מסויימת. גם כאשר אתה עושה משהו -
ההנאה נעלמת, ואני לא מדברת על הנאה מלשטוף כלים (לא יודעת אם בכלל קיים דבר כזה חוץ מאשר אצל אמא שלי),
אלא על הנאה מדברים שפעם היו מקור לשמחה בחיים שלך. לא אלאה אתכם במונחים מקצועיים יבשים,
אבל יש והרבה. אתה עומד, מוקף בהם, ומבין שאתה כבר לא זוכר איך מרגישים טוב, אתה כבר לא זוכר
מה זה לקום לעבודה או לצאת עם חברים או אפילו, חלילה וחסה, לצאת לדייט.
"סימולציה של משרפה"
העולם ממשיך קדימה ואתה נשאר מאחור, מכורבל בשמיכה, מדליק סיגריה בסיגריה עד שכמות העשן בסלון
מתחילה להזכיר סימולציה של קרימטוריום, ונאחז חזק חזק בידיעה שהיום הזה יגמר בסוף. כמה שזה נשמע
טיפשי או הזוי למתבונן מהצד, תאמינו לי שיש הבדל עצום בין ייאוש קיומי תהומי לבין אחד כזה שיש בו שביב
של תקווה שאולי איכשהו מתישהו יהיה טוב יותר. והסביבה? לסביבה נורא קשה להבין שכמה שהיא לא תאהב
אותך, תכיל אותך, תחבק אותך בסופו של יום אתה נכנס למיטה שלך לבד, אתה והכאב השורף הזה שמעכל
הכל. הם יודעים שהם לא יודעים כלום, לא באמת, לא עד הסוף, כי זו לא החוויה שלהם - אלא שלך. למרות זה,
ואולי דווקא בגלל זה, יש להם גם כוח, כוח ענק. הם מזכירים לך שיש בשביל מה להילחם, שגם אם היתה לך
חצי שנה קשה או חודש רע, גם אם מאדם שעושה שמונה דברים במקביל הפכת לכזה שעושה שניים (כשאחד
מהם זה עישון תמידי). גם כשנראה כאילו אין מחר, הם יעברו איתך עוד יום, עוד שעה, עוד חמש דקות. הם אלו
שיזכירו לך שחיים רעים עדיין יותר טובים מהאלטרנטיבה, ובעיקר הם יזכירו לך את מה שכבר שכחת - שיש אדם
מאחורי כל הצל הזה, ושהוא שווה שתילחם למענו.
-אממ.. יש רגעים שהכל מתפקשש, אבל תשארו חזקים אנשים, מתישהו יהיה טוב.. ואני מאמינה בזה. חג שמח, ושנה טובה!-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דלקת.