לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

נ נח נחמ נחמן מת מזמן


אנחנו מטיילים לא כדאי לברוח מהחיים, אלה כדאי שהחיים לא יברחו מאיתנו!!

Avatarכינוי: 

בן: 30

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2018    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2018

צ'אטאן, שבט האיילים


טוב אז הרבה זמן לא עידכנתי (כרגיל) אבל אני חושב לנסות משהו חדש, מדיי פעם לעלות "סיפור דרך" שלי מהטיולים, זה גם יתן לי מוטיבציה לכתוב וגם יתן לכם הקוראים לראות קצת את מה שחוויתי :)

 

אז בלי יותר מדיי חפירות נתחיל

 

תאריך: 6.9

 

היה זה יום בהיר, הנופים האינסופיים של מונגוליה גרמו להבין כמה אני אוהב את המדינה הזאת, לא פשוט פה, רוב הזמן אנחנו מבשלים לעצמנו, כל לילה צריך להקים מאהל בו נישן, וכדי להגיע ממקום למקום צריך מינימום יומיים בואן (במקרה הטוב), הדרך עצמה היא דרך אפר שהנהגים המקומיים אילתרו עם השנים ונסללו על ידי גלגלי רכבם.

ולמרות הנסיעות הארוכות בדרכים העקלקלות, במבט חטוף מהחלון, אפשר לראות את העננים הפלאפים והמוחשיים שמרגיש שבקפיצה אפשר לגעת בהם, המדשאות הירוקות שנגמרות איפשהו במפגש עם ההרים המושלגים והיופי הבתולי והלא מתוייר שיש למדינה הזאת להציע, כל אלה הם סיבה מספיק טובה כדי להסתגל לאורח חיים, קצת שונה ממה שאני רגיל בבית.

 

קצת מהנופים בדרך







 

לאחר נסיעה של כמה שעות, הגענו למחנה שכלל שלושה גרים (אוהלים מונגולים) כמה כלבים וכמה סוסים, ביינה הנהג המקסים שלנו החנה את הרכב באמצע שום מקום, קרוב לגרים שגם הם כמו שניחשתם היו ממוקמים באמצע שום מקום, את פנינו קיבלו בברכה כלב יפייפה שחור ופרוותי שחסרה לו הרגל הימנית הקדמית, ששמח למראה של פנים חדשות ואחד המקומיים בחיוך חם והציע לנו תה, סירבתי בנימוס בידיעה שיש 2 אופציות בהצעת תה באמצע שום מקום במונגוליה, תה מלוח שיותר מזכיר מרק או האפשרות הגרוע יותר, תה חלב נאק (נקבת יאק) שבנוסף לזה שהוא מלוח יש לו טעם... תרתי משמע של יאק.

פתחנו אוהלים  (ניתן לישון בגרים בתוספת תשלום) ואכלנו עם המשפחה המונגולית ארוחת ערב שכללה, בצק, תפוחי אדמה, בשר מיובש וקצת ירקות, אחד המקומיים שידע אנגלית סיפר לנו על הטיול סוסים אליו תכננו לצאת במטרה למצוא את שבט איילי הצפון, הצ'אטאן, הוא סיפר לנו שהשבט נודד ויקח בין יום ליומיים למצוא אותם ועוד יום חזרה, בסה"כ שלושה ימים.

 



 

בבוקר למחרת קמנו כרגיל מוקדם (6 וחצי בבוקר), 2 מדריכים מקומיים שידעו כמה מילים בסיסיות באנגלית, קיבלו את פנינו ושאלו מי רכב על סוס בעבר, עבדכם הנאמן (אני) עשיתי טעות והרמתי את ידי, אחד המדריכים חייך ולקח אותי לסוס חום ושרירי והציג לי את הסוס עליו ארכב, ליטפתי את הסוס בחלק הקדמי של פניו והכרזתי בגאון ששמו יהיה זאוס על שם הסוס עליו רכבתי בילדותי, כל אחד קיבל סוס משלו ויצאנו לדרך.

 



 

מתברר שהייתה סיבה לשאלה "מי אי פעם רכב על סוס" מכיוון שזאוס היה סוס פראי שהיה עדיין בשלבי אילוף, מנסיון העבר למדתי שעם בעלי חיים אתה צריך להראות דומיננטיות, ונתתי את כל כולי על מנת להראות לסוס "מי הבוס".

בהתחלה זה לא היה קל, אבל הבנתי שעם זאוס צריך ללכת בשיטת "המקל והגזר" (טוב בעיקר הגזר כי לא היה לי ממש ברירה), בגלל מזגו הפראי, זאוס ניסה בכל הזדמנות אפשרית לצאת לדהירה ולהשאיר את שאר החבורה מאחור, אז הייתי עוצר אותו, נותן לשאר החבורה להתקדם בזמן שזאוס ליחך עשב ואז הייתי נותן לו לרוץ לשאר החבורה לצמצם פערים, זאוס שהבין שאני איתו ולא נגדו, צייט לבקשותי במהלך הרכיבה.

הנוף היה מדהים, גבעות מכוסות עצים ויערות שמזכירים את סיביר ברוסיה שבלתי ניתן לראות את סופן.

 





 

בשלב כלשהו נכנסו לאחת הגבעות והתחלנו לעלות בתור הגבעה, שהייתה גם סוג של יער, המראה שנגלה לעיניינו היה יפייפה, צמחים שלא ראיתי מעולם צמחו בצורה פראית סמוך לסלעים או עצים, בשלב כלשהו הופיע נהר, והתקדמנו לאורכו, לצידו של ננהר ריצדו פרחים במגוון צבעים.

הגענו לקצה הגבעה, רק כדאי לראות את אחד הדברים היפים ביותר שראיתי בחיי, תמונה יפייפיה שתישאר בזכרוני לנצח (או עד שאהיה סנילי).

מולנו נגלה אגם קטן שנצץ לאור השמש שהתחילה לשקוע, מעבר לאגם הופיעה הר שרובו היה מכוסה בעצים ושיחים בגוונים שונים של ירוק, חום, צהוב, כתום ואדום, אבל מה שבאמת משך את עיניי היה מה שנמצא בין האגם להר, היו אלה שלושה אוהלים גבוהיים שלרוחבם טיילו בחופשיות יותר מ20 איילים.

 



 

המראה הקסום ועוצר הנשימה מעביר בי צמרמורת עוד היום בעודי חושב עליו. מצד ימין לעברנו התקדם מי שהיה ככל הנראה מנהיג השבט לצד אייל ענק שבגודלו לא היה מבייש חמור בוגר, האייל היה בגוונים של חום ולבן והוא נראה מלכותי ואצילי, קרניו הגדולות היו באופן מפתיע פרוותיות ונעימות.

קשרנו את הסוסים והלכנו לראות מקרוב את האיילים, הם היו יפייפים אלגנטים ומלכותיים, רובם היו לבנים ונראו כמו האיילי הצפון של סנטה קלאוס.

חלקם היו ידידותיים ונתנו לנו ללטף אותם, בעוד אחרים שמרו על מרחק מאיתנו, אבל משהו אחד היה בטוח, הם יצורים מדהימים.

 













 

בלילה, התישבנו באוהל שהקימו לכבודנו (בתשלום כמובן) וניגנו ביוקוללה, חבורה של מונגולים מהבירה (אולן באטאר) שגם הם באו לראות את האיילים וישנו אוהל לידנו, הצטרפו אלינו לאחר ששמעו אותנו מנגנים ושרים.

למרות מחסום השפה מצאנו דרך אחרת לתקשר, מוזיקה.

פעם אנחנו שרנו בעברית, פעם הם שרו במונגולית, ופה ושם מצאנו שירים באנגלית משותפים שגם אנחנו וגם הם הכירו וגיא (בעל היוקוללה) ידע לנגן אותם ביוקוללה, היה לילה מצחיק וכיף.

קמנו בבוקר לראות את האיילים על רקע הזריחה, אחרי ההתלהבות מהמחזה שנגלה לעיניינו, עלינו על אחד הגבעות לפי הצעה מהזוג החמוד שפגשנו במחנה, הבחור ברזילאי והבחורה שוויצרית, הם הכירו לפני 8 שנים בברצלונה והיום הם מאורסים.

העליה להר לא הייתה קלה, במיוחד בהתחשבות בעובדה שהמקום לא היה סלול והיינו צריכים לאלתר את הדרך שלנו למעלה, ברגע שהגענו לפסגה, התגלו לנגד עיניינו כל הפסגות המושלגות של הרי האלטאייר (רכס הרים הנמצא על גבול מונגוליה, סין, רוסיה וקזחסטן).

השמיים היו בהירים בצבע תכלת, למעט ענן בודד שהיה בגוון אפור כהה, ישבנו ונהנו לנו מהנוף עד שהרגשתי משהו פוגע בי, בהתחלה נחרדתי לחשוב שציפור כלשהי חירבנה עליי, אבל לשמחתי טעיתי, מה שהכה בי היה... ברד.

מתברר שהענן הבודד והאפור המטיר ברד, המחזה המדהים והמוזר יחידו גרם לנו לנוס על נפשנו, מכיוון שהשמש הקיצית גרמה לנו לבוא בלבוש קצר, בעוד הברד, המשיך להכות בנו.

הירידה הייתה קצרה מהעליה (שלקחה לנו באיזור השעה) ומכיוון שאין דרך סלולה, אילתרנו את הירידה כמו שאילתרנו את העליה, חזרנו למחנה ובישלנו לעצמנו ארוכת צהריים, ושיחקנו פריזבי וניגנו ביוקוללה, אחרי עוד קצת זמן לצד האיילים המלכותיים הלכנו לישון שבעים ומסופקים מהיומיים האחרונים.

קמנו בבוקר של היום השלישי, אחד מהאנשי השבט הזמין אותנו לשבת באוהל שלהם לפני שנעזוב ונרד בחזרה למחנה בו ביינה מחכה לנו.

שתינו תה עם חלב איילים שהיה במקרה הטוב דוחה ויצאנו לדרך, הדרך חזרה הייתה קלה ומהירה יותר, זאוס שהרגיש שאנחנו מתקרבים למחנה, היה חסר מנוחה ורק רצה לדהור למחנה, אני שהרגשתי כבר ביטחון על זאוס ביקשתי מהמדריך שיתן לזאוס לשחרר קיטור ולתת לנו להתקדם עצמאית למחנה שהיה במרחק של פחות מקילומטר, ושניפגש שם.

המדריך הנהן לחיוב ויצאנו לדרך, דוהר על גבו של זאוס מהר משאי פעם דהרתי בעבר, לעבר נופים מדהימים שמעולם לא ראיתי כמותם לגווני השקיעה שצבעו את העננים בגוונים של אדום וכתום ואת הדשא בצבא זהוב.

 

 

מקווה שאהבתם, אם יש לכם הערות, אתם מוזמנים להשאיר לי בתגובות

אגב לכל מי שרוצה יש עוד תמונות מהטיולים שלי בפייסבוק, תרגישי חופשיים להסתכל :)

ודבר אחרון, אם מישהו מתכנן לטוס או לטייל במונגוליה ורוצה להתייעץ איתי או לשאול שאלות, תרגישו חופשיים

 

 

הייתי

 

*נכתב בלשון זכר אך מכוון לשני המינים

נכתב על ידי , 22/8/2018 15:31  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ************* ב-7/10/2018 01:04
 





37,719
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , האופטימיים , החנונים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לגל מזרחי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על גל מזרחי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)