שוב לא עדכנתי הרבה זמן.. אבל לפחות חזרתי עם מצב רוח אופטימי מהרגיל, ועם אחיינית חדשה :]
אז כן, ב5.11, בחמש וחצי בבוקר, נולדה לי אחיינית ראשונה קטנטנה ומדהימה בשם הילי, [נכון שזה שם מדהים? 3>].
היא אמנם לא עושה עדיין משהו מעניין במיוחד, ובעיקר ישנה ואוכלת כל היום, אבל זה לא מונע ממני לבלות איתה שעות מאז שהיא נולדה, ופשוט לשבת ולהסתכל עליה, או לצלם אותה בכל הזוויות האפשרויות. זה פשוט עושה טוב על הלב.
היא כ"כ תמימה וקטנה, שזה פשוט כיף לבהות בה ולהתלהב מכל דבר קטן שהיא עושה. היא בהחלט גרמה לי לשכוח מכל הדברים שעשו לי רע על הלב לאחרונה.
ב5.11 היה גם לע' יום הולדת.
עדיין לא סיפרתי לה עלי [:\], ובגלל זה לא פתחתי פוסט מזלטוב.. כי מן הסתם היא לא קוראת כאן.
בכל מקרה, בערב הלכנו אליה להתנחלות עם כמה חברים, והיה ממש חביב. לצערי עזבתי אחרי שעתיים, כי הייתי סחוטה אחרי שלא ישנתי כל הלילה הקודם [נו, הייתי עם אחותי בבי"ח].
חוץ מזה, המשכתי גם לאחרונה לכתוב סיפור\ספר [עדיין לא החלטתי באיזה אורך הוא יהיה] שהתחלתי ממזמן. אולי אני אפרסם פה מתישהו את הפרק הראשון.. סתם כי מעניין אותי איך יהיו התגובות.
גם המוזה לציור חזרה לי בזכות הילי, וציירתי 2 ציורים השבוע- האחד הוא ציור שלה שציירתי בצבעי עיפרון, ועוד ציור של דובון איכפת לי שציירתי בצבעי שמן בשביל החדר החדש שלה. :)
הדבר היחיד שלא חזרה לי עדיין המוזה אליו הוא כתיבת השירים.. לא כתבתי שיר כבר בערך חודשיים, אם לא יותר. אני מניחה שכרגע אני פשוט שמחה ואופטימית מידי, והשירים שלי הם מעין מפלט פסימי בשבילי.
בנתיים עד שתחזור המוזה, קבלו שיר די ישן.
הוא אמנם כן די פסימי, ולא הכי מתאים למצב שאני בו עכשיו, אבל כתבה שקראתי היום בעיתון על ילד שנדרס למוות ע"י חבורת נערים הזכיר לי את השיר הזה.
למה אתם עושים את זה?
משפילים, מדכאים?
הורגים, הורסים, קוברים..
אתם רק ילדים!
תתעוררו גאד דאמט.
יש לכם חיים שלמים.
ואין מה לעשות,
אתם כבר מתים מבפנים.
ואתה פותח את העיתון, ועוד ילד, קורבן לדקירת ילד אחר..
ואין מה לעשות. זה רגיל. הוא לא היה מוכן לוותר.
ואתה יושב דקה דומייה, יושב וחושב..
וממשיך הלאה, אפילו שזה כואב.
ו"אין מה לעשות,
זה העולם שבו אנחנו חיים.."
כן, ככה שמעתי, זה מה שכולם אומרים.
אבל באמת.. אנחנו רק ילדים!
וגם אם לא הורגים פיזית, הרי שכולנו הורגים.
במבטים, מעשים, רכילות.. הורגים באמצעות המילים.
והילד הזה, שלקח עוד ועוד גלולות עד שמת.
מה אתם חושבים, למה זה קרה באמת?
הרי כולנו רק ילדים,
למה אי אפשר להסתדר?
למה אי אפשר לחיות בעולם שכולם חברים בו יותר?
כמו שהיינו בגן.. כלכך תמימים וטהורים.
ועכשיו.. כבר מאוחר, כולנו קורבנות של החיים.
-
מאחלת לכולכם אחיינים מדהימים כמו שלי, ושיהיה לילה טוב. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
