פעם כ"כ אהבתי את החורף. זו הייתה התקופה האהובה עלי. הזמן שבו הייתי הכי אופטימית שיש.
זמן רומנטי, יפה, שבו אנחנו לומדים להעריך את הדברים הפשוטים שבחיים.
שוקו חם ביום קריר, שמיכת פוך להתכרבל איתה בלילה, אנשים שאיכפת להם מספיק בשביל לטפל בך כשאתה חולה, גשם.
פעם כלכך אהבתי את הגשם. הייתי יושבת שעות ומסתכלת על הברקים, ועל טיפות הגשם שזולגות על החלון. והריח הזה של הגשם, ביום שאחרי הסערה, כשפתאום הכל בהיר ויפה.. כיאילו השמיים סילקו את כל העצב שלהם בלילה, ועכשיו הכל שמח וטוב.
ועכשיו?
עכשיו הפסקתי לראות את כל הדברים היפים האלה. עכשיו אני רואה רק את הרע.
פתאום כ"כ רע לי לראות את הגשם, עד שסגרתי את התריסים שלי ולא פתחתי אותם כבר שבוע. פתאום הרעמים שמלווים את הברקים שפעם אהבתי כלכך, נשמעים לי כמו פיצוץ מכוער, וטיפות הגשם נשמעות לי עכשיו כלא יותר ממטרד שמפריע לי לישון בלילה.
פתאום הזמן הרומנטי הפך ליהיות זמן קודר, שרק גורם לי להתגעגע, ולהבין שאני לבד.. וביום שאחרי הסערה אני לא מסוגלת אפילו לצאת החוצה ולהעריך את ריח הגשם, בגלל שהוא מזכיר לי יותר מידי דברים שאני לא רוצה לזכור.
פתאום עכשיו אני מבינה, שכבר כמעט ואין אנשים שאיכפת להם מספיק בשביל לטפל בי, וכל מה שנותר לי לעשות הוא להתפלל שאני לא אחלה.. לא החורף.
אז עכשיו אני רק קמה כל יום, גוררת את עצמי בחוסר רצון מחוץ למיטה ואל המחשב, יושבת שעות ורואה פרקים שהורדתי, וגולשת בקצת פורומים, קוראת הודעות חסרות טעם. אוכלת פי שתיים מהרגיל, וחוזרת לישון. רק בשביל לקום יום למחרת ולעשות בידיוק את אותו הדבר.
שגרה חסרת טעם.
אני שונאת את זה. ונראה שאין דרך החוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
