כל צליל משאיר חותם של כאב על הלב, כל הגוף מתכווץ ומשתחרר עם כול נשימה שלא מגיע בפרקי זמן זהים.

אותו סבל שנמצא מתחת למסכות שמתחלפות באותו יום, אליו קיוויתי שלא אחזור. רק ציפייה אחת קטנה, למבט אחד שיחדור אותך,

ויראה את כל מה שלא נגלה אל העין.. אותו מבט שיצליח להבין איך להחזיר את כל החלקים השבורים, לשלם.

כמה הייתי רוצה לחזור לאותו בן אדם שלא מחביא הכל בתוך עצמו, בן אדם שלא מדחיק את הכל ומראה את כול הרגשות מבלי 

 להסתיר קצוות של אמת.

יש לי חור בתוך הלב, ורק מי שיביט עמוק לתוך העיניים שלי, יראה אותו. כשהכל נעלם הייתי רוצה לדעת שיש תפאורה שאף פעם

לא משתנה, שנשארת שם תמיד ולא נקברת מתחת לשכבות האושר המזוייפות שלי..