ואו היום אני בת 17
נכנסתי לפה במקרה,זה כזה מוזר.
הקמתי את הבלוג הזה בכיתה ו' גיל 12? המספר שלו בהתחלה היה 229699 משהו כזה.אחרי זה העברתי מספר בגלל ריב.
עברתי אם הבלוג הזה כל כך הרבה תקופות,אני זוכרת כמה שהאתר הזה היה באופנה.
מפגשי ישראבלוג שאף פעם לא הייתי בהם,פריקים,אימואים,אהבה ראשונה,משברים,שמחה.. כל כל הרבה חוויות.
הלוואי וכל הקטעים בבלוג היו עדיין קיימים,אבל הם לא כל כך חבל!!
אני זוכרת הייתי פה עוד שכיואב מאור היה בן 15-16,ולפני שהוא הוא הפך לסלב גדול ופוץ אחרי האח הגדול.
הבלוג מעלה לי הרבה זכרונות,ואו זה כיף לחזור לכתוב,אבל זה לא כיף לכתוב לעצמי.
אני זוכרת תמיד אמרנו 'אני כותב בשביל עצמי' אבל רצינו רצח מלאמלאמלא תגובות.
אני זוכרת שאני הייתי הראשונה מבין כל החברים שלי שפתחו בלוג,כי הטרנד נכנס בכיתה ז'.
אני זוכרת את ישראבלוג לפני שנענע קנו אותו.
אני זוכרת את ישרבלוג כשהיו מנוי פרו,וכולם רצו אותו.
אני זוכרת את ישראבלוג עם השרתים הישנים והאיטיים.
טוב בלוג.ביי ביי נתראה עוד כמה שנים טובות.
_____
עריכה,מצאתי משהו שכן נשאר מהבלוג. משהו שכתבתי,ואני בדרך כלל לא מסוגלת לקרוא דברים שכתבתי הם מרגישים לי טיפשיים ומעוררים בי בחילה.
אבל זה.. זה מדהים! אני זוכרת מה הרגשתי באותו הרגע ואני עדיין מזדהה אם זה.זה פשוט מדהים!!זה קטע קצר שכתבתי:
..."וכשבעצם חשבתי שהכל טוב,הסתבר שזה הפוך.הייתי עיוורת מהאושר שגרם לסבל לאחרים. הייתי עסוקה בעצמי ולא חשבתי על אחרים,בשביל כמה זה נושא לצחוק ובשביל כמה זה כל החיים.אין ביכולתי לעשות כלום,אני רק רוצה שעיוורון האושר יחזור,או שבעצם לא אדע את ההרגשה של הסבל.אין ביכולתי לעשות כלום ואת האמת? הייתי מעדיפה להשתכר עד איבוד חושים ולא לזכור דבר,ובזמן הזה לחלום על חיים מושלמים.תמיד קראו לי פסימית אלה שהכירו אותי טוב,אמרו שאני לא ידועת ליהנות מאחורי המסכה של הצחוק והסרקזם.ידעתי טוב מאוד שהייתי שקועה ברחמים עצמיים,געגועים,שנאה וחיפוש אחר משהו לא קיים.אחרי שמצאתי את זה הרגשתי אופטימיות,אבל בעצם השמחה שלי גורמת לסבל של האחר.באמת שלא רציתי שזה יקרה,באמת שלא ככה.." שתקתי לשנייה בלעתי את הדמעות שרצו לפרוץ והמשכתי "כמו בסרט ההוא שראיתי פעם,כאשר הגיבורה יכלה להגשים את המשאלות שלה אבל כאשר ביקשה משאלה כדי שיקרה לה משהו טוב,לבן אדם אחר קרה משהו רע כאילו הגורל גזל זאת ממנו ונתן לה. "
"אז זה בעצם הכל? " היא שאלה בלגלוג,הביטה בעיני וישר התחמקתי ממבטה
"לא, " עניתי לה,לא צפיתי שהיא תשאל זאת ממני,לא בטון כזה,לא רציתי לשמוע את דעתה בנושא.רציתי רק להסתגר במקום כלשהו ולברוח הרחק ממנה ומכל העולם.
"אוח,טיפשונת. " היא אמרה לי,לא רציתי לשמוע את המשך דעתה,הדמעות כבר החלו לפרוץ וכעבור כמה שניות כבר לא הייתי שם,רציתי ללכת הכי רחוק שאפשר. התקרבתי למעלית אבל היה צריך לחכות לה יותר מידי זמן,החלטתי לרדת במדרגות רק כדי להסתלק משם הכי מהר שאפשר.
יצאתי מדלתות הזכוכית לרחוב והתחלתי ללכת לכיוון בלתי מוגדר,מעולם לא עשיתי את זה,בסרטים אנשים עושים זאת המון ותמיד חשבתי שזה יהיה מעניין. אבל כאשר ניסיתי ללכת ושרגליי יובילו לאן שיובילו,הייתי חייבת להציב לעצמי מטרה להגיע אליה. זאת בעצם הבעיה שלי,חשבתי יותר מידי על העתיד.על מה שיקרה בעוד דקה,עוד שנייה... אני יותר מידי שקועה במחשבות.
החלטתי לחצות את הרחוב,וללכת לכיוון בלתי מוגדר, ישר,שמאלה,שמאלה,ושוב ישר,כן עשיתי זאת שוב,הצבתי לעצמי מטרה. ברגע שחציתי את הרחוב כנראה הכל נגמר.
אולי כבר הייתי מתה,אולי הייתי חיה אבל כבר לא היה לי אכפת,ועצם זה ששוב חשבתי הוביל אותי למסקנה שאני עדיין חיה או שכנראה גם כאשר מתים אפשר לחשוב? אם כן,זה אומר שייסוריי ימשכו לנצח... ..."וכשבעצם חשבתי שהכל טוב,הסתבר שזה הפוך.הייתי עיוורת מהאושר שגרם לסבל לאחרים. הייתי עסוקה בעצמי ולא חשבתי על אחרים,בשביל כמה זה נושא לצחוק ובשביל כמה זה כל החיים.אין ביכולתי לעשות כלום,אני רק רוצה שעיוורון האושר יחזור,או שבעצם לא אדע את ההרגשה של הסבל.אין ביכולתי לעשות כלום ואת האמת? הייתי מעדיפה להשתכר עד איבוד חושים ולא לזכור דבר,ובזמן הזה לחלום על חיים מושלמים.תמיד קראו לי פסימית אלה שהכירו אותי טוב,אמרו שאני לא ידועת ליהנות מאחורי המסכה של הצחוק והסרקזם.ידעתי טוב מאוד שהייתי שקועה ברחמים עצמיים,געגועים,שנאה וחיפוש אחר משהו לא קיים.אחרי שמצאתי את זה הרגשתי אופטימיות,אבל בעצם השמחה שלי גורמת לסבל של האחר.באמת שלא רציתי שזה יקרה,באמת שלא ככה.." שתקתי לשנייה בלעתי את הדמעות שרצו לפרוץ והמשכתי "כמו בסרט ההוא שראיתי פעם,כאשר הגיבורה יכלה להגשים את המשאלות שלה אבל כאשר ביקשה משאלה כדי שיקרה לה משהו טוב,לבן אדם אחר קרה משהו רע כאילו הגורל גזל זאת ממנו ונתן לה. "
"אז זה בעצם הכל? " היא שאלה בלגלוג,הביטה בעיני וישר התחמקתי ממבטה
"לא, " עניתי לה,לא צפיתי שהיא תשאל זאת ממני,לא בטון כזה,לא רציתי לשמוע את דעתה בנושא.רציתי רק להסתגר במקום כלשהו ולברוח הרחק ממנה ומכל העולם.
"אוח,טיפשונת. " היא אמרה לי,לא רציתי לשמוע את המשך דעתה,הדמעות כבר החלו לפרוץ וכעבור כמה שניות כבר לא הייתי שם,רציתי ללכת הכי רחוק שאפשר. התקרבתי למעלית אבל היה צריך לחכות לה יותר מידי זמן,החלטתי לרדת במדרגות רק כדי להסתלק משם הכי מהר שאפשר.
יצאתי מדלתות הזכוכית לרחוב והתחלתי ללכת לכיוון בלתי מוגדר,מעולם לא עשיתי את זה,בסרטים אנשים עושים זאת המון ותמיד חשבתי שזה יהיה מעניין. אבל כאשר ניסיתי ללכת ושרגליי יובילו לאן שיובילו,הייתי חייבת להציב לעצמי מטרה להגיע אליה. זאת בעצם הבעיה שלי,חשבתי יותר מידי על העתיד.על מה שיקרה בעוד דקה,עוד שנייה... אני יותר מידי שקועה במחשבות.
החלטתי לחצות את הרחוב,וללכת לכיוון בלתי מוגדר, ישר,שמאלה,שמאלה,ושוב ישר,כן עשיתי זאת שוב,הצבתי לעצמי מטרה. ברגע שחציתי את הרחוב כנראה הכל נגמר.
אולי כבר הייתי מתה,אולי הייתי חיה אבל כבר לא היה לי אכפת,ועצם זה ששוב חשבתי הוביל אותי למסקנה שאני עדיין חיה או שכנראה גם כאשר מתים אפשר לחשוב? אם כן,זה אומר שייסוריי ימשכו לנצח...
______
ואחרי מחשבה ארוכה אני מבינה שלא כל כך השתנתי,התבגרתי אבל לא השתנתי.
כמו שאני תמיד אמרתי,אנשים לא משתנים וזה נכון גם לגביי.התבגרתי אבל לא השתניתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
