יהי זכרם ברוך.
קארין,
שיטרית שלנו.
אחת החברות היותר טובות שלי בפלוגה.
כמה צחקנו ביחד, כמה משמרות העברנו ביחד..
כמה טלפונים של "כפרה, בא לך נכין טוסט?" ב11 בלילה קיבלתי ממך..
היו לנו שיחות נפש, שיחות אל תוך הלילה. ידעת עליי דברים שהרבה לא יודעים,
סיפרת לי דברים שאף אחד אחר לא יודע.
אני זוכרת כמה סיפרת לי על מאור שהוא לא זז ולא אומר כלום. כמה חיכית לו
שידבר, שיעשה משהו. אבל הוא? ביישן, לוקח את זה לאט.
כמה התבאסת שבסוף לא יקרה כלום, בגלל המרחק. תמיד אמרת שהכל זה לטובה, הכל משמיים.
גם זה משמיים? גם המוות שלך? של שניכם? אני לא מעכלת את זה. בכלל לא.
עוד רק ישבנו ביחד אני ואת בפרגולה מחוץ מלחדר ביום רביעי שבוע שעבר.
ישבנו לאכול טוסטים ממש ממש טעימים שהכנו ביחד. לשתינו לא היה כוח לחכות
בתור של החדר אוכל, אז אכלנו טוסט. אני זוכרת ששמנו קטשופ, גבינה צהובה, טונה ופטריות.
ואת, את כל כך אוהבת עגבניות, שחתכנו 2 עגבניות ושמנו בצלחת. "חובה עוד עגבניה", את אמרת.
ואז הבאת מהחדר שלך את הרוטב שום ושמן זית שאת אוהבת ונתת לי לטעום. כמה צחקת עליי באותו רגע שטעמתי את זה. כל כך השתעלתי מהטעם של השום.. אבל לך זה היה טעים.
אני זוכרת כל פעם אחרי הסופ"ש שהיינו חוזרות היינו מוסיפות שירים חדשים לפלייליסט בפלאפון
ואז משמיעות אחת לשניה ומעבירות שירים.. לשתינו יש את אותו הטעם בשירים, שתינו אוהבות מוזיקה שחורה.
את היית, ובשבילי את עדיין, אדם טוב. אדם עם נשמה זהב. תמיד עוזרת, תומכת,
מחבקת ומייעצת. תמיד פה בשבילנו כשצריך, וגם כשלא.
תמיד עם שמחת חיים וחיוך על הפנים. שמה דיסק של משה פרץ במשרד בפול ווליום, שכל הבסיס ישמע, ואז מתחילה לשיר ביחד איתו. לשיר ולרקוד. ולא היה אכפת לך מי יראה ומה יגידו. כי זו את, קארין, שיטרית שלנו.
שיטרית שכולנו אוהבים, שיטרית שכולנו מעריצים. כולם יודעים מי היית. כולם יודעים מי את.
אני מתגעגעת כל כך. תחזרי אלינו, את חסרה.
מאור,
מאוריקו, מאוריציוס.
תמיד עם הפוקר פייס שלך. אף פעם לא ידענו מה עובר לך בראש.
שמח, עצוב, עצבני.. מאור שומר את זה לעצמו. ילד מופנם וסגור.
תמיד היית ילד טוב. תמיד עזרת, לא משנה מה, לא משנה מי ולא משנה מתי.
תמיד היית שם.
ילד עם נשמה טובה. עם לב גדול.
לא משנה אם בתור חייל או מפקד, התייחסת לכולם אותו הדבר, ובתור מפקד
התייחסת יותר טוב. דאגת יותר, עזרת יותר. תמיד היית שם בשביל החיילים שלך,
בטוב וברע.
עצוב לי שהייתי איתך שנה בפלוגה ואף לא באמת ישבנו לדבר.
דיברנו פה ושם ועזרנו אחד לשני, אבל לא יצא לנו ממש לפתח שיחה טובה.
אני שבורה, בוכה, ומתגעגעת עד אין סוף.
מה אפשר לעשות כדי שתחזור?
אני לא אשכח את הרגע הזה. את הרגע שידעתי שאתם לא איתנו יותר.
הייתי במשמרת ופתאום גבי, אחד הקצינים של הרפואה נכנס. נכנס ואמר שהייתה תאונה קטלנית
בצומת עלומים וצריך להקפיץ לשם מסוק כי יש פצועים וכנראה גם הרוגים.
בהתחלה לא הייתחסתי, זה גבי.
אח"כ התברר שזה חיילים שהיו ברכב, ושזו הייתה תאונה חזיתית.
אחרי כמה זמן הסמב"ציות שאלו אם זה מהפלחי"ק, ואני ישר קפצתי.
הלכתי אליהן ונעמדתי שם, מחכה לתגובה, לאישור, לדעת אם זה טעות או לא. משהו, כל דבר.
פתאום אחת הסמב"ציות צעקה "קשר"ח אמר שזה חיילים שלו וניתק".
זהו, מפה הלב שלי דפק בעוצמה מטורפת, לא ידעתי מה לעשות. הקצינה באה אליי להרגיע אותי
ולהגיד לי שזה עדיין לא בטוח, שזה לא ודאי. אבל איך לא ודאי? קשר"ח אמר! לא רוצה.. זה לא קורה.
אחרי כמה דקות אישרו לנו שזה מהפלוגה ובדקנו אם כולם עונים.
אבל אתם, אתם לא עניתם. התקשרנו אין ספור פעמים. אני בוכה ומחייגת.
בוכה, מחייגת, ומתפללת לאלוהים שזה לא הם, שזה טעות והכל בסדר.
אישרו לנו שזה הם, קארין ומאור. באותו רגע פרצתי בבכי מטורף.
הוציאו אותנו משם, אמרו שיש לנו שיחה עם קשר"ח.
בשיחה הסבירו לנו מה קרה פחות או יותר, לפי מה שיודעים.
מאותו רגע הכל השתנה.
מאותו רגע כבר לא תחזרו.
מאותו רגע, לא נפסיק לחכות ולהתגעגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
No More Secrets