מישהו שאני מכיר מת. ולא הרגשתי כלום.ביליתי איתו קרוב ל-3 שנים, ירדתי עליו אינספור פעמים ופעם אפילו כמעט הלכנו מכות, וכל זה חסר משמעות עכשיו.
רוב האנשים שחלקו איתנו כיתה הלכו להלוויה שלו, בכו, חלקו כתפיים והסתגרו בחדרים.
אני לא יודע אם זאת ההצגה שכולם אוהבים לראות- משפטי הסטאטוס, הטלפונים והתמונות- או שזו באמת הדרך שבה אנשים יכולים להתמודד עם אבל.
אני יודע שבאותו זמן אני ישבתי וניגנתי את ROMANZA על כוס וויסקי מאות מטרים דרומה בלי אפילו לחשוב על זה.
אפילו כשנסעתי לפולין, וראיתי אדם זקן בוכה ומדבר ומספר איך קיבל כל אחת מהתותבות שלו כתוצאה מניסויים חולניים, לא יכולתי להזיל דמעה. זה דיכא אותי לטווח מאוד קצר ובצורה מאוד מינימאלית. התפזרות של עננים גרמה לי לספר בדיחות שוב.
פסיכולוגים יקראו לזה אבל מודחק, אבל זה לא. הלוואי שזה היה, הייתי מאושר עכשיו להיות עצוב באמת. אבל כל מה שאני מרגיש זה חלול, כאילו שום דבר לא קרה.
אולי אני רציונאלי מדי. אני מאמין שרגש הוא רק שאריות גנטיות של עקרון ה"גרד לי ואני אגרד לך בחזרה", ועדיין זה מה שמגדיר אותנו כאנושיים.
מה זה שגורם למוות להיות גורם כל כך משפיע על אנשים?
עצם העובדה שהוא פתאומי? סופי? סוגר דלתות?
כשאדם מת לא רק הגוף שלו מת, אלא גם כל הדברים שהוא יכל להיות, לעשות, לומר ולהזיז, ובגלל זה מוות הוא הסוף האולטימאטיבי. רוב האנשים אפילו לא יכולים לדמיין את הרעיון שהם לא נמצאים יותר משום שאם אין את המציאות שלך, המציאות הכוללת היא אינה רלוונטית יותר. הפחד הנוראי מהשחור הלא נודע הזה הוביל לתירוצים כמו החיים שאחרי, אבל אני יודע שזה בולשיט. אני לא מאמין בגיהנום ולא מאמין בגן עדן, אבל אם הייתי מאמין שמעשים טובים מעלים אותך למעלה ומעשים רעים מורידים אותך למטה, הייתי מנסה לעשות חצי חצי.
אני לא פוחד מהמוות (אבל גם לא רוצה למות), אני פוחד מהרגע שלפניו. אני לא יכול ללכת לישון עם מצב רוח רע והרי שאם מוות הוא המנוחה האולטימאטיבית, אני רוצה לעצום את העיניים רגע אחרי שאני חווה את העולם בצורה הטובה ביותר. זאת הסיבה שאני לא אאנוס או אגנוב ברגע שלפני, לא הפחד מהלהבות.
מוות הוא עניין טכני מאוד לדעתי- סוללות שנגמרו (לא מאמין בGP, כמו שהזכרתי)- ולכן, טכנית, אין לו חשיבות. החיים, הפעולות והזכרונות הם אלו שחשובים, ובמדד הזה אותו אדם נכשל. הוא היה רלוונטי לסובביו בערך כמו שנמלה למערכת השמש, ובשבילי אפילו פחות.
הוא חי חיים מטופשים, עשה בחירות מטופשות ומת בצורה מטופשת.
לא הערכתי אותו בשום צורה אבל גם לא שנאתי. חסר משמעות, ריק.
אני יכול רק לקוות שמי שמסביבי ימשיך לחשוב שאני מדחיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: