04.06
שכבתי אתמול במיטה, מתפתלת מכאבים. והדבר היחיד שחשבתי עליו זה עלייך.
כמה רציתי שתיהיה באותו רגע לידי. לא רק באותו רגע, בכל רגע.
זוכר איך הכרנו? לא במכינה, בתחילת התואר. הישיבות הראשונות שלנו לתוך הלילה,
איך רציתי בירה ואמרת שיש יין, הית מחכה לי שאחזור מהעבודה לשבת איתי לסיגריה.
את הלילה הראשון שבאת לישון איתי. זוכר? ששלחת לי הודעה שאתה לא בא ובסוף דפקת בדלת..
איך דאגת לי בכל פעם שהיתי חולה, או כעסת עלי כשהתנהלתי בצורה לא בוגרת.
את הסרטים שנסענו לראות ביחד. ואיך התעקשתי איתך שתעבור חדר.
ואיך ישבנו בספסל ליד החדר שלך ודיברנו על לחפש לך עבודה ואמרת שאתה רוצה להזמין אותי לדייט בשבתאי.
ואת היום ההוא באיקאה שאם לא אני הית הולך שם לאיבוד.
ואת הלילות האלה שהיה מתחיל הגשם והיתי נשארת לישון איתך במיטת יחיד, מקללת כל רגע ומצד שני כל כך מאושרת.
איך הכרת לי חלק מהחברים שלך מהטיול, וזה שהצעת לי לברוח אלייך למדרך עוז כשהיו לי ריבים עם אמא שלי.
והיום עם הדבור שעקץ אותי וחשבת שאני במיון, כמה דאגת.
היינו חלק מהיום אחד של השני. השיחות טלפון הארוכות גם כשאחד מאיתנו בצפון והשנייה בדרום.
והצחוקים בכיתה, והסיגריות בהפסקה. והחיוכים הנבוכים. וכל פעם שאספת אותי מהרכבת,
ואיך התעצבנת שלא שיתפתי אותך שהתחלתי בעבודה חדשה, ולא הבנתי למה.
ואז חיפשתי הגדרות ונלחצת, לא התאים לך. קצת הבנתי קצת כעסתי אבל עבר לי.
היה לי חשוב לא לאבד אותך. וגם משם המשכנו, סידורים ביחד, קניות, שיחות, יין. מבחנים, תקופה קשה.
התרחקת, ואני התרחקתי.
אני זוכרת שאמרת שאתה מרגיש שאני לא מספיק שם בשבילך. נפתחה תהום בינינו.
לא ברור איך קרה שמתוך התהום הזאת שכבנו פעמיים. אבל מאז אני לא מזהה אותך.
אתה לא חייב לי כלום. נכון. אבל קשה לי החוסר תקשורת בינינו.
חשבתי שתמיד ניהיה שם אחד בשביל השני, שלא נעזוב כשקשה. שלא נוותר.
אני לא יודעת איך לתאר את הכאב הזה ששורט אותי מבפנים בכל פעם שאני רואה אותך
ואתה לא מחייך ולא מחבק ולא מתעניין באמת מה איתי. לא שאלת אותי אף פעם איך בעבודה החדשה.
ואתה תמיד יוצא מנקודת הנחה שאני עובדת. כשיש לי לפחות 2-3 ערבים פנויים בשבוע. ועוד כמה בקרים.
איך ממצב שתמיד אכפת לנו אחד מהשנייה אנחנו לא יודעים מה קורה בחיים של כל אחד?
זוכר שבאיזה לילה בשיחות שלנו על הודו, אמרתי לך שאיך בא לי גם, ואמרת לי תצטרפי אליי.
אז התחלתי לחסוך ורציתי לספר לך לפני שתקנה את הכרטיס. אבל זה כנראה כבר לא רלוונטי.
נכון לפעמים התנהגתי אלייך כאל מובן מאליו, ולפעמים חלק מהדמעות והתסכול יצאו עלייך.
ואני מתנצלת אם לפעמים זה יצא מגדר פרופורציה. ואני חייבת להודות שרוב הפעמים צדקת כשצעקת עלי,
ניסית לגרום לי להתייצב. אני מרגישה שאיבדתי אותך בכל חלק שתפסת אצלי בחיים. בחברי ובבין אישי.
אני מתגעגעת. ואני לא רוצה שנמשיך ככה.
ואל תגיד לי הכל טוב, כי אם הכל היה טוב היינו יושבים עכשיו ביחד כנראה.
ענית לי יום אחרי, הלוואי ולא הית עונה לי.
המטרה שלי היתה טובה, רציתי דף חדש. רציתי שנאהב שתבין שנסלח.
כמו כדור שלג, השיחה התגלגלה, אתה ירית ואני לא נשארתי חייבת.
והמילים יצאו מכל פרופורציה. אני כבר לא יכולתי להתנצל יותר.
כתבת לי לצאת לך מהחיים, שאתה לא רוצה שאני אהיה חלק מהם יותר.
שאפסיק לשלוח לך הודעות, שלא אנסה ליצור איתך יותר קשר, כי אתה לא מעוניין.
מחקת אותי. כמו כלום.
אתה יודע מה עצוב? שאחרי כל זה - עדיין היתי מוכנה לחכות שתרגע ולנסות שוב.
אתה יודע מתי הבנתי שאתה אפס? כשעברתי תאונת דרכים לפני קצת פחות מחודש.
לא הגעתי שבועיים לכיתה, כולם ידעו מה קרה, כולם התקשרו דאגו שאלו.
אתה? לא.
למה? עד כדי כך איבדתי כל ערך בחיים שלך?
חיכיתי יום, יומיים, ביום השלישי הבנתי שהפעם אני זאת שלא רוצה אותך בחיים שלי.
היתי כל כך קרובה למוות, ואפילו שם ברגע הזה, לא הרגשת טיפת חמלה ודאגה כלפיי.
קטונתי מלנסות להבין, האמת שאני גם לא רוצה.
חיפשתי כל הזמן איך להצדיק אותך, כדי שאף אחד לא יגיד שאתה לא בסדר,
מצאתי הסבר לכל התנהגות לא הגיונית שלך, האמנתי לתירוצים של עצמי.
אבל כאן אפילו אני כבר לא יודעת איך להוציא אותך נקי מכל זה.
תודה שלימדת אותי להעריך את מי שטוב אליי ועל זה שגרמת לי להבין ששום דבר הוא לא לנצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
