בשם האלוהים, כמה קשה כבר להיות לבד! |
| 8/2007
לדבר.
אני חייבת לדבר עם אמא שלי, ומעולם זה לא היה לי כל כך קשה; אף פעם לא דיברנו באמת באמת,
ועכשיו,
אני צריכה. בשביל עצמי, והרי העולם פועל על אינטרסים אישיים. משום מה, קשה לי להגשים את שלי.
יותר טוב לי לראות את עצמי נופלת מאשר לנסות לעצור את ההדרדרות. אולי אני משחקת איזהשהוא סוג של Dare עם עצמי,
לראות
עד כמה נמוך אני יכולה להגיע, ולמען האמת, אני מפחדת מהתוצאות.
אבל אין לי אומץ לדבר איתה.
ואין לי אומץ לדבר גם איתך, להגיד לך, "יואו, תשמעי, זה עולה לי על העצבים".
למה? מה תעשי לי, בעצם?
אוה. אני יודעת מה את תעשי לי. אני מעדיפה לשתוק, וככה גם היא, והן. ככה אנחנו חוששות ממך.
יודעת מה, לא. לא חוששות, כי זו סיטואציה שמזכירה לי את כיתה ו' ומזה צריך להתרחק: פשוט אין לנו כוח להתמודד איתך.
| |
כביש מהיר.
עוד משהו מבית היוצר אני.
אני הולך בכביש בינעירוני אחד, אני לא זוכר מהו כי אני לא כל כך טוב במספרים.
כשהייתי בן שבע איבחנו אצלי דיסקלקולציה כשלא ידעתי להכפיל ולחלק כמו שאר הילדים בכיתה שלי; ומאז ההורים שלי התחילו להאמין ששום דבר טוב כבר לא יצמח ממני, כשאת ההגדרה של "דבר טוב" אצלם תופסים המקצועות רואה חשבון או עורך דין.
אז הלכתי בכביש בינעירוני אחד, עוצר ומסתכל על עצים ועצמים שנראים לי יפים במיוחד.
אף פעם לא הייתי כל כך קרוב לדברים יפים, כי ההורים שלי פחדו שאני אשבור את כל הכלים היפים שלהם שהם קיבלו לחתונה. לכן גם לא הלכתי איתם לקניות אף פעם, מחשש שיוציאו יותר כסף על מה שאהרוס מאשר מלקחי טוסט חדשים בצבע זהב שישתלבו טוב במטבח.
אז המשכתי ללכת באותו הכביש, מהרהר לעצמי איך יכול להיות שהוא כל כך ארוך ועוד לא נגמר.
כל פעם שאני מהרהר לעצמי ונראה חושב, אמא שלי מעירה לי שאני צריך להפסיק כי זה לא טוב לי,
ושאני צריך להתרכז בדברים החשובים באמת. היא אף פעם לא מגלה לי מהם.
אז התחלתי לרוץ בכביש הזה, כי כבר נהיה לי קר, ורציתי לחמם את עצמי. התחלתי לרוץ, עד שנזכרתי שאין לי לאן, בעצם, כי ההורים שלי נסעו לרומא לשבועיים אבל פחדו שאני אלכלך להם את הריפוד באוטו.
| |
| כינוי:
בת: 31
MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
