עבר לא מעט זמן מאז כתבתי את הפוסט הקודם, והכי מתבקש שאני אכתוב על חווית הקד"צ אבל וואלה- לא בא לי. בשביל מה להתחיל להכנס למורכבות לתכנים לשעות, לעבודה הקשה? לא! אני מעדיפה פשוט לכתוב על כמה דברים שטובים לי כרגע, זהו ככה- נכתוב על מה שטוחב ונעשה כאילו מה שרע לא קיים.
אני אוהבת לגור עם עוד בנות, כיף לי לחזור לחדר שיש בו עוד אנשים, כיף לי שכמעט תמיד יש עם מי לדבר, כיף לי שכולם פחות או יותר מבינים אותי ואת המקום שבו אני נמצאת, פשוט כיף.
קישטתי את החדר עם תמונות של חברים פוסטר של "כנס העתידנים" (סרט שהביקורות אומרות עליו דברים רעים והפרומו שראיתי ביוטיוב היה יפהיפה ולא מצאתי זמן ללכת לראות) והכי כיף- עם ציטוטים שאני מעדכנת מדי פעם ממה שבנות החדר אומרות.
זה יוצר אווירה של באמת בית כיף ונחמד.
אני לא יודעת מה יקרה אחרי דצמבר כשההורים שלי יטוסו- איפה אני אגור? מי ידאג כל יום לספייסי? מה יהיה?
אני לךא חושבת שיאפשרו לי לגור כל כך מהר בירושלים אז אני לא יודעת מה נעשה עם הכלבה הזאת:[ אני לא יכולה לקחת על עצמי אחריות להוציא ולהאכיל כלבה, אני בקושי מצליחה לקחת אחריות על להוציא ולהאכיל את עצמי:\
בגזרה המקצועית מעניין, כל יום הוא אתגר, בנתיים אני עושה דברים ממש גרועים, כל הכתבות שלי הן טעות אחר טעות אחר טעות, מצד שני- אומרים שטעויות עושים רק פעם אחת, על כן כנראה שאני מנסה לעשות כל טעות אפשרית עכשיו כדי שאחר-כך הן לא יקרו (אחרת אין לי תירוץ לרמת הזאת של הפחוניות שאני מפגינה)
או שאולי אני שופטת את עצמי יורת מדי לחומרה- מי יודע?
מה יש בלב שלי? אני לא יודעת. ואני לחלוטין לא יכולה לכתוב על זה כלום.
הגיע הזמן לחשוב שוב על הפורמט הזה של יומן שמפורסם ברבים, עכשיו כשאני אמורה להיות בן אדם רציני או משהו כזה (האם לאנשים רציניים אין רגשות? ואם יש להם- למה המאבק הנואש והעיקש להסתיר אותם?)
בנתיים אני אפרסם את הקטע הזה כדי שאני אזכור בעתיד שלמעט רגעי הייאוש הקטנים (או הגדולים) ושעות השינה המפגרות בסך הכל טוב לי. כרגע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שירה הדס-נקר