בכל יום הולדת שוב אני מבטיחה לעצמי לא לשכוח לעמוד בעירום עם הגב לקיר הכי לבן, תאורה חושפנית צהובה לא מחניפה לי, ולצלם את התמונה הבאה. רציתי להקים לי פנתיאון על קיר ובו צילום אחרי צילום, כמניין שנות חיים. פעם צמחתי מיום ליום, היום אני נרקבת, אבל השינויים המיקרוסקופיים חומקים לי מבין האצבעות ומתגלים רק בתפארת הפער העצוב שבין הזכרון למציאות. לא תהליך של שנים, אלא של שניות, משניה לשניה. ואני רציתי להקים את פנתיאון הזיקנה שלי. לצלם תמונה אחת בכל יום הולדת, בעירום מלא, בלי ריטוש, בלי איפור, בלי אשליות. תמונה שתהיה כמעט זהה לתמונה הקודמת. כמה שינויים כבר קל לזהות בין גיל 5 לגיל 6? בין גיל 17 לגיל 18? בין גיל 32 לבין 33? בין 59 לבין 60? אבל בזו אחר זו, צילומי חיים שלמים, שנה אחר שנה אחר שנה אחר שנה; הרצף של הזמן, כמה כוח בלתי נמנע יש בו, בפס הייצור של המתיחה לגובה, בניית השרירים, עיצובם הסופי של תווי הפנים, התרבות הנמשים פה ושם, התמלאות השומן, התווים הנשיים, קמטוטי החיוך בזווית העין, הפסים הכעוסים שחרוטים במצח ובזוויות הפה, רפיון האיברים והעור השחור שמתחת לעיניים, ניוון השרירים המוצקים, הדלדלות העור בצואר ובסנטר, עכירות הכחול של העין שהיה פעם צלול, דקיקות השפתיים שהיו בשרניות, קשיחות העור הגס שבכפות, הלובן בשיער שהולך ומתרבה, בתחילה נלחם ומצטבע בעקשנות, אחר כך יוותר; חיים שלמים מוטחים בפנים בגאווה אכזרית על הקיר המעורטל, שנה אחר שנה, יום הולדת רודף יום הולדת, שינוי דק שבדק מתווסף לעוד שינוי, עד שפתאום אפשר לראות, ואי אפשר להבין מתי כל זה קרה בדיוק; וכמה גאווה תהיה בכך שגם בי חרט הזמן את האות האנושית, בלי רחמים.

ובכל יום הולדת אני שוכחת, או שאיני מוצאת את הזמן.

(בלי קשר, ואולי בעצם עם- אולימפיה כתבה פוסט חובה, שנמצא כאן. )