היפה והאמיצה

הזמן החדש הזה מזמן לי מרחבים. חקרתי את תיבת הארכיון ופתאום מצאתי עדכון בבלוג ישן והיתה שם הפניה לכאן ופתאום תיבת הבלוג שלי קרצה לי מלמעלה והאצבעות לבדן ניחשו את השם והסיסמה, כאילו זה טמוע עמוק בתת ההכרה. מנסה לפרוט למילים את כל מה שהשתנה. אמא שלי חולה מאד. התינוק חמוד מאד. הילדות מקסימות מאד ויפות וחכמות. הלילות מקוטעים עדיין, מלאי חיבוקים והצמדויות. מה אתה מרגיש תינוק? אתה מתגעגע אלי כל השעות האלה? אני מתגעגעת אליך, אבל היום שלי מתמלא בדברים ובזמן ואורות ניאון שמקשים על העיניים שלי בסוף היום.

אני אופה המון וגוזרת. מבלה עם הילדים. בודקת שיעורים, מקריאה סיפורים ולפעמים קצת צועקת. מקלחת, משכיבה. שמחה ובוהה, הכל משתנה כל הזמן, רועש ומלבלב, משתדלת לצחוק הרבה. לחייך. לא קל עכשיו אבל נתגבר. התגברנו כבר על כל כך הרבה. המחשבות שלי בורחות המון. נסות לדברים פנטסטיים וחגיגות. מנסה להבין מה אני רוצה מעצמי, מה הכי חשוב. חשוב לי להיות אמא טובה לילדים שלי. מוזר שבסוף זה מתמצה לזה. זה נעים לי לכתוב הכל. אני מרגישה בודדה מאד בזמן האחרון. ואי אפשר לחלוק דברים ברשת, לא באמת. אבל בפינה שלי החמה זה נעים וביתי.

אני מרגישה שיש המון מתחת לפני השטח, אני לא יודעת אם אני רוצה לחקור. לפעמים אני מרגישה חזקה נורא, לפעמים מרגישה שאני רגע לפני ההתמוטטות. אני אוהבת לחבק ולנשק את הילדים שלי, בעיקר את הקטנים. הם עדיין רכים מאד וחייכנים בלי קץ. הבכורה היא אני. זה קשה לפרקים. הציפיות שלי ממנה אינסופיות וזה נראה לי הרסני. אני עובדת על זה המון אבל אולי לא מספיק. אני רגילה להיות שמחה ומרוצה, אבל עכשיו כולם עסוקים ואני, אני עוד מרחפת בין שם לפה. מנסה להוריד הכל מהשולחן והוא שוב מתמלא ונגדש, אולי זו אני שמתפרצת לכל מקום, זה לא יכול להיות רע.