"Gutentag. Gibt es Fragen?"
המילים הללו (צהריים טובים, יש שאלות?), בהן פותח דוקטור פ' כל אחד ואחד משיעורי הגרמנית-למתקדמים שלנו (בכל חמשת-הימים-בשבוע בהם הם מתקיימים, אללי), נותנות לי את האות להתחיל בבהייה נמרצת. שיעורי שפות הם השנואים עלי ביותר מקדמת דנא; אני תמיד משתעממת בהם עד צאת נשמתי. אני לא בטוחה מדוע - זה בודאי לא בגלל איזה כישרון מיוחד בתחום, אותו אני נעדרת לחלוטין, אלא פשוט בגלל שלמידת שפה מתרחשת בקצב אינדיבידואלי לחלוטין וכל ניסיון לבצע את התהליך הזה באופן קבוצתי דומה לישיבה בפקק תנועה ענקי, אבל כזה שמדי פעם מתקדמים בו כמה מטרים: קלאץ'-ברקס, קלאץ'-ברקס. אשר על כן, אני מניחה למחשבותי לרחף בגובה נמוך עד שדוקטור פ' נוקב בשמי ומבקש שאקרא משפט או שניים. אני גואלת את עצמי עם יכולתי להגות רי"שים בלתי-אמריקאיים בעליל, והוא מניח לי עד ליום המחרת. מדי פעם אני קולטת משהו מן הדאחקות של הדוקטור, כגון "pre-noun insertion is not something you have to go to the hospital to do", אבל רוב הזמן אני שקועה במחשבות - לא עמוקות במיוחד, היו בטוחים, הן משתרעות היכן שהוא בטווח שבין 'כמה קלוריות יש בקלמטינה' לבין 'מעניין מה קרה לחברתי מהטירונות נ' איתה לא דיברתי כעשר שנים', עד שדוקטור פ' מכריז "Alles für heute" ואני נפלטת לקצב המוטרף לחלוטין של הרבעון השלישי (והאחרון) לשנה זו. למדתי להעריך את שלושת-רבעי השעה האלו.
אלא שמכיוון שהיום הדוקטור לא נענה כששאל את ה-gibt es Fragen הרגיל שלו, הוא חייך חיוך קטון מתחת לשפמו הגזום היטב (אני מאוד מתאפקת שלא לנקוב באסוציאציות ברורות) ושאל:
"Gibt es keine Fragen weil alle klar ist, oder gibt es keine Fragen weil nichts klar ist?" (אין שאלות כי הכל ברור, או שאין שאלות כי שום דבר לא ברור?)
ופתאום נזכרתי שעוד שניה פסח - כל-כך קל לשכוח את זה כאן - ובחידה עתיקת היומין של ההוא שאינו יודע לשאול, שתמיד הציקה לי, עוד בילדותי הקדמונית, כשליל הסדר עוד היה אירוע מרגש וצופן-הפתעות כמו ביצוע של מחזה אהוב, ולא כאב-בטן אחד גדול הממוסגר בזכרונות רעים וויכוחים עבשים על האם כן או לא נגיד 'שפוך חמתך על הגויים' ונצחקק בהישמע שמו של בן זומא. אף פעם לא הבנתי מה זאת אומרת שהוא "אינו יודע לשאול": חשבתי שאולי בגלל שמתחילים מהחכם אפשר לראות את ארבעת הבנים בסדר יורד של אינטיליגנציה, ובהתאמה האחרון הוא כה דביל שאפילו להרכיב משפט שאלה תקין אינו יודע; אחר כך הופיעה נעמי שמר בשירה המטומטם בעליל 'ארבעת האחים', שבו, לפי מיטב מסורת הפרייה-ורבייה המקומית, היא החליטה שצריך לשדך את ארבעת הבנים (ומדוע החליטה שהם אחים, זאת לא אדע) לארבע בנות, שכן ידוע הוא שרווקות מאוחרת (ורווקות בכלל) מערערת את המרקם החברתי העדין של העם. החכם הולך עם החכמה, התם עם התמימה, הרשע עם המרשעת (אכן, אין כל ייעוץ זוגי בעתידם של אלו) -
"וזה שלא ידע לשאול
לקח את היפה מכל
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה"
שעות רבות של מצוקה כיליתי על השורות האידיוטיות הללו, לא רק משום שבהפקת ליל-הסדר של כיתה ג' נפל בחלקי להיות המרשעת ולא, כפי שילדות בגיל זה שואפות להיות, היפה מכל, אלא גם מפני שבעולם בו גדלתי והתחנכתי היה ברור שהיפה מכל היא הפרס הראשון שקוטף המנצח, מה שהיה בו כדי לרמוז שזה שאינו יודע לשאול אינו האהבל בחבורה אלא דווקא זה שעלה על משהו נכון. לא היה מנוס מלהסיק שאותו משהו נכון הוא העובדה שהעדות והחוקים והמשפטים וכו' לא מעניינים אותו בכלל, ובמקום להתקשקש על הלכות הפסח הוא כורך את זרועו סביב מותניה של נערה יפה. במילים אחרות, זה שאינו יודע לשאול הוא האידיאל הציוני, והוא מסמן את שחרורו של הנוער העברי מחשכת בית המדרש אל השדות משובבי הנפש של קיומנו כעם נורמלי. דא עקא, הפזמונאית טרחה לציין שזה שלא ידע לשאול והיפה מכל חזרו לתוך ההגדה ולאו דווקא יצאו ממנה, מה שהרס לי את התיאוריה. מצד שני, ברור גם למה זה שאינו יודע לשאול צריך לחזור לתוך ההגדה, שהרי הוא התנאי הבסיסי לקיומה: ההגדה מיועדת, בסופו של דבר, לו: שלושת האחרים מסתדרים לבד, ההפקה של ליל הסדר, ה'והגדת לבנך' מיועדת לזה שאפילו לא יודע מאיפה להתחיל. אם כך, כנראה שהוא זוכה ביפה מכל כי דווקא חוסר יכולתו לשאול הוא זה שזיכה אותנו באלפיים שנות חרוסת (הריני מתעקשת עד היום שמדובר במזון מבחיל, ואם לצטט את תנינה "מה אני, חתול שאני צריכה לאכול דברים שאחרים לעסו?").
לפני כמה שנים נתקלתי בפירוש יפה, שגרס שארבעת הבנים אינם ארבעה פרוטוטיפים של אנשים, כפי שאנחנו בדרך כלל חושבים, אלא ארבעה דורות. הם לא מייצגים תכונות אופי, אלא שלבים של מרחק מהמקור, מהשורש, במקרה זה - מיציאת מצרים עצמה.
החכם, ששואל 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוהינו אתכם' יודע בדיוק מהן הסיבות לחג הפסח, ומה האירועים שעליהם הוא מבוסס, ומה שחשוב לו הוא למלא אחר החוקים לגווניהם. הוא בן-בית בתוך התמונה הגדולה, ושאיפתו היא לדקדק ככל האפשר בפרטיה.
הרשע, ששואל 'מה העבודה הזאת לכם' הוא הבן המורד, זה שיודע בדיוק מדוע עושים מה שעושים ומה צריך לעשות, אלא שהוא פונה לכך עורף במופגן. הוא בדיוק מה שמכונה בתלמודית 'ידע כוחי ומרד בי'; ההתנכרות שלו מגיעה מתוך אינטימיות עמוקה.
התם, ששואל 'מה זאת' כבר באמת לא מכיר ולא יודע, אבל חושיו עדיין פתוחים לקלוט שמשהו מתרחש, והוא באמת רוצה לדעת, גם אם בצורה שטחית מאוד.
וזה שאינו יודע לשאול כבר נעדר אפילו את האינטואיציה שיש משהו שראוי לשאול עליו, כי עולמו כבר ריק ממה שבשביל החכם - וגם בשביל הרשע - היה נתון לחלוטין, או לחילופין, במונחיו של הדוקטור פ', es gibt keine Fragen weil nichts klar ist.
נדמה לי שהתחלתי מהתם. כן; כאשר אני חוזרת בדמיוני לחדר האוכל בביתם של סבא וסבתא שלי (הילדים ישובים סביב שולחן נפרד, כמובן) ולדממה בשעה שסבא שלי מנגן את ההגדה בקולו - אני ממש יכולה להריח את הבית ההוא, אחרי יותר מעשרים שנה - אני זוכרת את עצמי מקשיבה בחצי אוזן, והכל כמובן נשמע מסובך ומוזר ומעט מפחיד, אבל אני מניחה שזה אחד מאותם דברים שאבין כשאהיה גדולה, כמו כלכלה ופוליטיקה. היתה לי תחושה שמתרחש משהו חשוב, רק שאין לי בדיוק יכולת להבין מה הוא. וזו, כמדומני, היתה גישתי ליהדותי בכלל, ואם אינני טועה - גם גישתם של הורי ליהדותם שלהם. היא היתה נתון מסקרן, לא לגמרי מפוענח, לא לגמרי נגיש, אבל היה שם דופק. יכולתי, ברגעים מסויימים, להרגיש אותה פועמת.
וכשחלפו השנים הצטבר בי יותר ויותר כעס על שמה שנשאר לי מהירושה הזו היתה רסיסים של כלום, והחלטתי להפוך להיות 'החכמה' (אגב, זה התפקיד המקורי שיועד לי באותו ליל סדר של כיתה ג', ונושלתי ממנו בשל חוסר יכולתי המוחלט להוביל את הריקוד). מה שלא יהיה, מנוי וגמור היה איתי לדעת בדיוק את העדות והחוקים והמשפטים וכו'. כשאני מנסה לשחזר את שרשרת הנסיבות המוזרה שהובילה אותי לחז"ל וספיחיהם, אני זוכרת בעיקר את הרצון לדעת, עד הפרטים הכי קטנים: שאף אחד לא יוכל להתקיל אותי עם שאלות כמו האם מותר לתלות מפה עשויה 50 אחוז כותנה ו-50 אחוז פוליאסטר בשבת. תנו לי פרטים, כמה שיותר טכניים יותר טוב. רציתי לשכון בתוך העולם הזה כבת-בית, ולא כאורחת (ולקח לי הרבה שנים להבין שתמיד, תמיד אהיה אורחת).
רק אחרי שהפכתי כאילו-בת-בית יכולתי לקחת על עצמי באמונה את תפקיד המרשעת, ולומר להורי בזלזול שאינני מבינה מדוע הם בוחרים לציין את העובדה שאלוהים (שבו הם לא מאמינים) הוציא את ישראל ממצרים (מה שאינם מאמינים שהתרחש) ואף להדיר את רגלי מליל הסדר ממש. מתוך תחושה ודאית שזה 'שלי' וישאר שלי, יכולתי לומר בגסות רוח 'קחו את זה ממני'. זה מזכיר לי את תיאורו של מישהו מאנשי העליה השניה את ההלוויות הראשונות בקיבוצים, בהם היתה החלטה מודעת שלא לומר קדיש; אלא שכמובן השתיקה של הקדיש היתה צעקה בפני עצמה (זאת בעוד שהדור שנולד אחר כך לא חשב שהשתיקה הזו היא, בעצם, מלאת תוכן). ההחלטה שלי לא לקיים שום בדל-מסורת היתה שתיקה צעקנית במיוחד.
והיום?
היום זוהי כנראה תמימות-שניה. מדי פעם אני מוצאת את עצמי בניסיון להשיב לעצמי את הפעימה ההיא. להקשיב מחדש לדופק ולנסות לבדוק מה בכל זאת 'עושה לי את זה', מעיר הד זיכרון רחוק, משהו. לפעמים אני מוצאת. לרוב לא.
האם השלב הבא הוא לא-לדעת-לשאול? לאבד גם את הפעימה?
בכנות, כשהגעתי ליבשת הגדולה הזו חשבתי כך. הבית הוא היכן שהכובע וגו'. החיה היהודית שבתוכי - משום מה אני מדמיינת עכבר לבן קטן - זקוקה שיאכילו אותה בקביעות, גם אם במשורה, ואם לא אספק לה שום גירוי היא תגווע מעצמה. כמובן, העובדה שאני עוסקת בעניינים 'יהודיים' כביכול על בסיס יומיומי אמורה להפוך תסריט של העדר-גירויים כזה למופרך לחלוטין, אך דווקא כאן משום מה נשמרה תמיד הפרדת רשויות טוטאלית. אני לא בטוחה מדוע, אבל אני לא חווה את הטקסטים שאני לומדת כמשהו שמתקשר ישירות לתחושה ההיא של ליל-הסדר-בבית-סבא, ה'קורה כאן משהו חשוב וגדול'. אם משהו - ויום אחד אצטרך לחשוב ברצינות מדוע - אז בדיוק ההיפך. ועדיין, אני לא בטוחה שזה לא יקרה. יהדות אמריקה כל-כך מגעילה אותי, שנטייתי כאן היא לנתק את עצמי מכל גילוי של מסורת. מאידך גיסא, לרוב גם נסיונותיהם של ישראלים לקיים יהדות באמריקה מגעילים אותי (אם כי כמובן תלוי איזה ישראלים וכו' וכו'). כך שכן: יש סיכוי שאם אשאר כאן עוד שנים רבות, אהפוך למי שאינה יודעת לשאול (היפה מכל היא כנראה מחוץ לתחום). בבואי לכאן חשבתי שזה מה שאני כנראה רוצה. עכשיו אני מרגישה שאובדן הפעימה - ואובדן הדיאלוג עם אנשים אחרים לגבי הפעימה שלהם - הוא אובדן ממשי. לא כזה שאי אפשר לשאת, אבל חלק לא מבוטל ממחירם של החיים המאוד-נוחים והמאוד-נעימים שכאן. אני חושבת שאני מבינה יותר ויותר את אחד העם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
