לפני כמה שבועות בעת צפייתי בטלוויזיה נתקלתי לגמרי במקרה בתוכנית על אחד הצדיקים הגדולים בתולדות מדינתנו- הרב אריה לוין ז"ל. מעבר להיותו צדיק רם-מעלה שנודע במידותיו הטובות ובמעשי החסד הרבים שעשה, השקפת עולמו היתה נקייה משנאה ועוינות. בתוכנית עליו הזכירו סיפור שפעם הוא הסתובב ביום שבת לאחר התפילה בבית-כנסת וראה חילונים שנוסעים במכוניות. הוא לא צעק לעברם 'שאבס' וסקל אותם בביצים, אלא התלוצץ עם חברו ואמר לו "כמה קיפוח נפש". פעם שאלו את הרב אריה לוין ז"ל אם הוא מחשיב עצמו כאחד מל"ו צדיקים. הוא השיב שלהיות אחד מל"ו צדיקים זוהי אינה משרה, אלא תקן שכל אחד ואחד יכול למלא, בין אם זה לפרק זמן קצר או ארוך. לפי דעתי זה משפט שכל אחד מאיתנו צריך לחרוט בליבו. זה לא פשוט לפעול תמיד בצורה הכי נכונה/הגונה/ישרה, אבל השאיפה היא לשאת בתקן 'האחד מל"ו צדיקים' ככל האפשר. לפני כמה ימים בעת שחיכיתי לאוטובוס שמעתי שיחה בין שני אנשים מבוגרים שממש גרמה לי להזדעזע. אחד המבוגרים, אני משער שגילו קרוב ל70, אמר למבוגר השני שאינו מתכוון לעלות על אוטובוס בקו מסוים בגלל שהוא יודע שהוא יאלץ לעמוד במשך כל הנסיעה ואף צעיר לא יואיל בטובו לוותר על כיסאו. באמת שאיני מצליח להבין אנשים צעירים שיושבים על הכיסא בניחותא בזמן שאנשים מבוגרים בגיל של הסבים והסבתות שלהם עומדים ומענים עצמם. צריך לדעת לפעמים לשים את עצמך בראש של האדם האחר ולראות את המציאות כפי שהיא באמת. כפי שניתן להיווכח זוהי רק דוגמא קטנה הממחישה את המחסור החמור באנשים שעושים חסדים, באנשים שיהפכו את עולמנו לעולם טוב יותר ושפוי יותר. אסיים את הפוסט באמונה שישנם אנשים שיודעים ליישם את המשפט 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' ובכמיהה ענקית לריבוי במספר הצדיקים והחסדים =]