הם שמכסים את הבלוג הישן נושן הזה שאין לי
כוח אפילו להתחיל לכתוב בו.
אתם רואים מה העצלנות עושה לי? תפטרו אותה.
אני לא יכול יותר.
ולנושא יותר מדכא. היא.
האמת היא שאני לא יכול יותר. כל שנייה שעוברת
רק גורמת לחור לגדול. כל רגע שאני לא רואה אותה
רק מכאיב לי עוד יותר. ואני חייב להפסיק עם זה. אפילו
כתבתי על זה שיר, שבאופן מופלא לא מזכיר אפילו לשנייה
את המצב הקיים (הייתי מכניס לפה הערה שנונה ביותר,
אם הייתי שנון בכלל).
בטח רק כמה מהחבר'ה שלי ידעו על מי אני מדבר.
הבעיה היא שרובם אפילו לא קוראים את הבלוג הזה,
שלא נדבר על זה שהם בכלל לא יודעים על קיומו.
במחשבה שנייה, הודות לגילויה הנאות של הולי גוואקמולי,
או כפי שאני מכיר אותה, אלוהיי. אבל לא היא נושא השיחה
הנ"ל. או בקיצור, לעניינו, זה חייב להיפסק.
ולסיפור אחר, שאותו כבר ראיתם מפורסם ברחבי הבלוגיה
אך משום מה, גם אני חש דחף לא מוסבר, אותו דחף שאומר
לפרץ :"תיקח סיכון, אז מה אם תסתכל דרך המשקפת הסגורה.
מי ישים לב".
בכל אופן הטיול השנתי היה קצת משונה מבחינתי. בדרך כלל,
בכל אירוע כזה או אחר הייתי מציב לעצמי מטרות לטיול השנתי
מכיוון זה או אחר. השנה, פשוט לא עשיתי את זה. נמאס לי
מלהיכשל כל הזמן במטרות האלה, אז למה לטרוח גם השנה?.
מסתבר שההחלטה הזאת השאירה בי חלל. למרות שהיה כיף (בערך)
ונהינתי (אני עדיין לא מצליח להבין איך כותבים את המילה הזאת) רוב הזמן
עדיין נותר אותו חלל. בכל אופן בדרך חזרה מהטיול, באוטובוס,
זה המקום היחיד שלכולם היה כיף. התחלנו לצחוק אחד על השני,
ואני מדבר על כולם, וממש התחברנו.
בסופו של דבר היה נחמד ובגלל שהשנה הבאה היא
האחרונה, זה חייב להיות הטיול הטוב ביותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
