אז ככה זה נהיה.
מין נוהל שלא מוגדר, אך מגיע מן התת מודע.
אולי כבר כתבתי על זה.
ואולי לא.
אבל אומר זאת שוב.
בשנים האחרונות זה לא רק הרגש שכותב כאן.
זאת תחושת השחרור שבאה בזכות האלכוהול והרגש נשפך על המקלדת.
כן, זאת עוד מסיבה או אירוע חברתי שמביא אותי לתובנות ומסקנות.
לרגע מסתכל מהצד ובוחן את כל מה שנמצא ליד.
מודה, קצת מתוסכל ולא מבין איך הרדידות היא זאת שהשתלטה על כל מה שמסביב.
פתאום הבנתי עד כמה אני מיוחד ושונה.
כן שונה, אבל לא שונה לרעה.
כזה שמבליט את הייחודיות שלי מבין כולם.
כזה שלא ניתן למצוא בכל אחד.
אני יחיד ומיוחד.
ואין עוררין לכך.
היה קשה, מייסר ומייגע.
אבל הגיעה זאת שתושיע.
היא זהב, היא יותר טובה מכולן.
היא הכי טובה שפגשתי מימיי.
אין יותר טובה ממנה זה בוודאות.
והיא, הנעלה מבין כולן.
זאת שגרמה לי להרגיש
אני יותר טוב מבין כולם.
ידעתי זאת מאז ומתמיד
אך היא זאת שגרמה לי להרגיש.
אני, כל הזמן אני. אני תמיד במרכז.
אבל אני בלעדיה... כלום שום ודבר.
איך זה שתמיד, רק בינינו אנחנו נרגיש
אבל כלפי חוץ - ניתן להצגה להוביל
השחקנים הם הזוכים
והאמיתיים - נשארים עלומים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
