לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

צמח בר


כינוי: 

בת: 53





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2020

לוך נס זה כאן


היום, בשיחת טלפון עם אחד מהמנהלים הבינוניים של ספק השירות העיקרי
שמולו אני עובדת בנוגע לאחד העובדים הכפופים אליו:


"אני מקבלת ממנו את התחושה שהוא רועד מפחד כשהוא שולח אליי
מייל"


צוחק, "נו מה את רוצה, הרווחת את זה ביושר" (הוא חושב שהוא
מעליב אותי בזה?)


צוחקת גם אני, "בזכות ולא בחסד ואני מעדיפה שישאר כך" (מתעלמת
מהחץ שכוון ביד עלובה)


בסוף היום, אני מספרת את זה למנהל אחר (נו כולנו מנהלים היום, אף אחד
לא עובד) אצל ספק שירות אחר/מתחרה/נוסף, אדם שמכיר אותי עוד מתחילת ימיי בתחום ואומרת
לו – "רק מי שמכיר אותי באמת ועובד איתי צמוד יודע, שאני לא כזו מפחידה"
ושנינו צוחקים, כי אני באמת לא מפחידה, רק קצת מחורפנת והרבה חסרת סבלנות ועוד
יותר מזה – פרפקציוניסטית.


 


אחר כך, בערב, בבית, בביני לביני, אני ממשיכה לחשוב על זה (עיבוד מידע
ריגשי איטי זו אני) ומבינה ש – רק מי שאינו בטוח בעצמו מבחינה מקצועית חושש ממני. כי
מה לעשות – כבר אין לי סבלנות. כן, אני יכולה ללמד ולהדריך אבל במידה מסויימת,
ובתנאי שלמודרך יש ידע בסיסי.


 מכירים את השיטה הישראלית של
לזרוק מישהו למים העמוקים ושילמד לשחות תוך כדי?
הבעיה היא שמי שלא יודע לשחות, חובט במים בניסיון לצוף ולשרוד מעל פני המים מעלה
גלים ומשפריץ על כל סביבתו.


אז אני המים העמוקים, וכשחובטים בי יותר מדי בשאלות מטופשות חסרות ידע
מקצועי– המפלצת מלוך נס מתרוממת מעלה והיא נושכת.


והנשיכות שלה (שלי) כואבות.


מאוד.


 

נכתב על ידי , 15/12/2020 21:35  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שוברת את הכלים


השבוע אני סוגרת שנה כאן, בבית בכפר.

היום, עכשיו, שברתי ספל שתיה חמה.

זו הכוס השלישית ששברתי כאן.

גם סדקתי עוד שתי כוסות יין וקערת מרק. אחת מהן בשבוע הראשון שלי כאן. ועוד יקרה- קריסטל כזה. התבאסתי על עצמי כשזה קרה.

בכל חיי לא שברתי כזו כמות של כוסות. כמעט 54 שנים. 

בעצם, במחשבה נוספת – לפני כמה שנים נשברה לי כוס זכוכית של שתיה חמה, מהכפולות הללו, שרק נראות יפות, אבל לא פרקטיות בעליל. עושים עליהן פווו והן מתנפצות.  

חוץ מזה... נאדא.

ולמה זה נראה לי חשוב לציין את זה?

לא בגלל שהיהודים צועקים "מזלטוב" כשכוס נשברת כי זה מזכיר להם חתונות וזה (הם שוכחים ששבירת הכוס בחופה בכלל מסמלת את הזיכרון של חורבן ירושלים?). לא זה לא זה.

אולי יהיה מי שיסתכל עליי בעין עקומה ולא יבין את ההקשר אבל –

כבר גרתי בעבר לבד, עם שותפים, עם שותפות, עם בני זוג, עם בעלים או לא אבל מעולם לא הרגשתי בבית אלא כאורחת לטווח זמן ארוך (גם שנים) – אי לכך נשמרתי כפליים ושבעתיים שלא לנזק את סביבת מגוריי, כמו חשתי שלא ייסלח לי אם אשבור כוס או צלחת.

גם בבית הוריי מעולם הרגשתי ב"בית".  

עד לפני שנה- המקום היחיד שהרגשתי בו בבית- זה היה בכלל בארץ אחרת.

חיים אחרים שלרגע העזתי לחלום עליהם ולא עוד. 

ואז זה ירד מהפרק.

ואז עברתי לכאן.

לפני שנה.

ומיד הרגשתי שזה הבית.

אולי המקום לא בבעלותי ברישומי מנהל מקרקעי ישראל.

אבל הוא שלי.

ואני מרגישה בו בבית.

 

נכתב על ידי , 14/12/2020 20:01  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצמח בר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צמח בר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2020 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)