אני יוצאת אל המרפסת.
הבתים הנשקפים מנוף מרפסת ביתנו נראים כמו משחק ישן שיושב ותמיד היה בחדר. מסוג הדברים שמאבדים את הברק שלהם באותה קלות שבו כזה ניצת. או אולי זה בגלל שערפילי מתמיד, בכל מקרה, מהאחרון לא ניתן להריץ לילה שלם.
לילה שלם יש לי להעביר. לא מצב שלא נתקלתי בו בעבר.
הדרך יציאה שלי החוצה - חבילת הבידור הביתית, בוגדים בי, מכשיר מכשיר בדרכו, המחשב שראיתי זה מזמן את סופו הקרב או וידאו הקרב שלנו שנתן את גרסת האייטיז שלו לקריסה ולקח איתו מטה את כל קונסטרוקציית הטלוויזיה בסלון. אפילו מיתות הרואיות אין כאן. לראות וידאו ישן מסיים את דרכו זו לא חוויה מומלצת. כן, אלו הם לא דברו של אדם מאושר.
אני לא חושבת שאפשר להשוות את המקרה הספציפי הזה למקרה קלאסי של הפסקת חשמל, בו מגלים מחדש עיסוקים נעלים ובונים יותר כמו קריאה. כתיבת בלוג זה משהו שרציתי לעשות הרבה זמן.
אני זוכרת את הפליאה שהייתה לי היום לנוכח גילוי מסויים. מסוג הפליאה שעיגול היה מקבל מלראות כמה הוא עגול ומושלם.
ישבתי באוטו, רגליים על הדשבורד, בעוד יקירי מנווט את הרכב לכיוון ביתי. וחשבתי לי, איך יתכן, שעם כל הסחלה, המריחה, והבינוניות שאנו חווים בקשר, בין השאר, כחלק בלתי נפרד מקיום של אדם ומשגרת היום יום, איך יתכן שיקירי עוד מוצא אותי מסעירה ומושכת. שאלה לגיטימית ונושנה. בכלל אני חושבת שזו תהיה חוויה לכל אדם לקחת בעיה אישית-יחידת סגולה מהחיים שלו ולנסות לתרגם אותה לנוסח של שאלות במדורי ייעוץ של מגזינים, מאוד אינלייטנינג אין א וואי.
בעודי תמהה לי כהנא וכהנא בשאלה, הפנתי את תשומת ליבו של יקירי לאדים שעושים הגרביים שלי כשהם נמרחים בחריקה על השמשה, תוך שאני מציינת בפניו סצינה אקראית שעלתה בראשי, אותה הסצינה המפורסמת מטיטאניק, כשקייט ווינסלט מצמידה את ידה לחלון המכונית אפופת אדים בה היא והדיקאפריו מתנים אהבים.
יש בדבר מסוג זה שעשיתי הומור מעורר, סוג של וריאציה מודרנית של הומור פולני נרגן. אני מאוד אוהבת סוג של הומור כזה, שלוקח ומרוקן את האוויר מסצנות מוגזמות, טוטאליות ודתיות שכאלו. אני מניחה שזו דרכי ''לרכוש'' או להשתלט על סצינות כאלו.
כשפניתי לתוך עצמי להעריך את הרגע, הבנתי שבעצם הצגתי לו, בדרכי האוטיסטית המיוחדת, את השאלה שניצבה בפניי. כשהצבתי את הגרב הנמרחת על חלונו למול האיזכור של היד בחלון אפוף האדים מהסצינה.
כמובן, שמלבד החוויה השלמה בפני עצמה, כפי שהובאה כאן, לא נוהל שום דו שיח גלוי בעניין.
יקירי, מצידו, כהנחת עבודה פרטית שלי, עדיין בנוי ופועל בצורה שלא נגישה לי בבחינת איך מסתובבים אצלו הגלגלים. ואם אני אניח שכן יש לי גישה לידע הזה, אני אגיע לתשובות שסותרות אפשרות של אמונה מלאה בדברים היפים שהוא אומר לי. אני יודעת איך אני רואה את עצמי, דבר שלעיתים רחוקות חופף למחמאות שאני מקבלת ממנו. אני יכולה להניח איפה תכונות שלי לא תואמות את האידיאל או הרצוי (בעיני החברה), ואם אני אתעקש על כך שאני יודעת איך הראש שלו רץ, או איך כל ראש טיפיקלי היה מגיב, אני פוסלת לא רק אפשרות פז של ''אולי האיש באמת אוהב את הדברים הללו – כשהוא עצמו סטיית תקן מהנורמה'', אלא גם אפשרות של – ''אולי הוא בעצם רואה את הדברים שונה ממני''.
בכל מקרה, זה היה מחוץ לשליטתי, ודברים זרמו לכיוון הבריא, לא משהו שסביר שאני אתפס אומרת בשליפה על עצמי.
בינתיים המחשב מתערב לי בשיקולים האומנותיים ומשבית לי את כל התוכנות, ואני תוהה – האם לברך קוראים תועים בברכת לילה טוב. במידה מסויימת הקוראים פה משולים לעוברים ושבים שחולפים על פנייך ברחוב, ואני לא בטוחה שאני יוצרת בונדינג. אבל לילה טוב שיהיה, לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
