הייתי רוצה שיהיה לי "גב".
לדעת שיש לי לאן ליפול, בעיקר (אבל לא רק) כלכלית.
הרבה פעמים יש לי הרגשה שלא משנה כמה אני אעבוד, ואנסה לחסוך, זה לא יילך.
כאילו לא יעזור כלום, ותמיד אני אשאר בנקודת התחלה יותר בעייתית מאחרים.
מתסכל אותי שהכסף נוזל בין האצבעות על כרטיסיות לאמא.
זה מעצבן שבנאדם עובד ובעצם אין לו אפילו כסף להגיע לעבודה.
יש לי סיוטים בלילות כבר הרבה זמן, לא כל לילה אבל מספיק כדי להיות עייפה ומדוכדכת.
זה כנראה בגלל שאני מודאגת מהמצב הכלכלי.
ואני שונאת את זה.
ושוב
זה לא שאני דואגת לגבי עצמי.
כי אם תיאורטית הייתי רק אני, הייתי חיה יפה ממשכורת של 3000 שח. לא?
או אם הייתי כמו רוב האנשים הנורמלים, שפה ושם ההורים עוזרים. אני לא בת 30 רק בת 20. רוב האנשים בגילי, ואני לא מתכוונת לאלה שההורים נותנים להם הכל, ממש לא. אלא לאלה שעובדים וחוסכים ללימודים, הוצאות אישיות וכאלה הם מוציאים מכיסם אבל ההורים עוזרים כשצריך.
היה מקל עליי מאוד אם זה היה המצב.
כי אצלי המצב הפוך.
אני מרגישה שאני במעגל שאי אפשר לצאת ממנו.
אני עובדת, מכניסה, והכסף הולך לבית.
כאילו בגיל 20 יש לי משכנתא, חשמל, מים, וכל מה שבנאדם לא אמור לדאוג עד שהוא מתחתן ומקים בית משלו.
נשבר לי, קשה לי.
ואני מקווה שיהיה בסדר.
זהו
בעצם לא
עצוב לחשוב
כמה שנים כבר אני מרגישה את הצורך הזה.
כמה שנים כבר, כל זמן מסוים, הדאגות האלה צפות ועולות חזרה.
הייתי רוצה שיהיה לי מספיק כסף בשביל לסגור לה את הכל, לעשות אותה מאושרת.
כי אם אני כל כך דואגת, אז מה היא בטח מרגישה?
=\ בע"ה עוד יהיה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
