אם מישהי זוכרת את הקטע עם השירים ומעוניינת אז:
שיר ראשון:http://www.sendspace.com/file/1uwap0
שיר שני:http://www.sendspace.com/file/0xsc5j
-כאן מופעל הראשון-
זה לא היה גופו הרך של טום ,זה לא היה שיערו הנעים,אלו לא היו גם ידיו השריריות חובקות אותי,זה היה שיערה החלק של מיקי שהיה מוטל לי על הפנים כשכל הגפיים שלה מונחות מאוד מאוד מסודר על הגוף שלי.
בעדינות קילפתי אותה מעליי והרמתי את הראש מעלה. אור חזק נכנס פנימה,הוילון של החלון נשאר פתוח.
ללא כוחות ,קמתי ממנה. הגוף כאב לי ,כל העצמות דקרו אותי מבפנים.
המזגן שהיה מופעל בחדר הקפיא אותי מקור אבל ראיתי שמיקי,שהייתה רדומה כמו מתה,מזיעה.השארתי אותו דלוק.
קמתי מהמיטה והבטתי בספה. טום היה רדום ומכורבל כולו בעצמו ללא שמיכה.
בקצות אצבעותיי התקרבתי למיטה שלי ולקחתי ממנה את שמיכת הצמר שהייתה שם סתם,הרמתי אותה בעדינות וקרבתי אל טום.
הנחתי את השמיכה עליו בשקט מבלי להרבות בתנועות. הצמדתי אותה בדפנות,סדרתי אותה בצדדים שתכסה אותו היטב.
ואז שניה לפני שבאתי ללכת,לא הצלחתי. כמו מגנט נמשכתי לבן אדם הזה שלא ברור אם הוא אמת או חלום.
בלעתי את הרוק ובאיטיות התיישבתי לידו מבלי שירגיש. הסתכלתי עליו.
סיפרתי כבר כמה טום הוא אדם יפה? בכל מקרה,אני אספר שוב.
יש לו עינים מדהימות,עיני דבש שהיו סגורות עתה בצורה כל כך מלאכית. יש לו שפתיים בשרניות חומות-ורודות. יש לו שתי גומות שגורמות לחיוך שלו להיות יותר אמיתי משאפשר,יש לו גוף כל כך חטוב ויפה,תווי פנים אציליים. יש לו אף שעונה להגדרה אף מושלם,יש לו כ''כ הרבה אור בפנים.
ורק אני,הרגשתי חושך.
היד שלי כאילו מעצמה עלתה מעלה ואצבע אחת שלי נשלחה קדימה לאט לאט והחלה לעבור באיטיות על הזיפים הקטנים שעיטרו את פניו.
כל כך חלש שאפילו האצבעות שלי לא הזיעו,רק הרגישו את מגע פניו לרגע וגרמו לדמעה קטנה להשתחרר.
אלוהים,כמה אני אוהבת אותו וכמה...כמה,הוא לא.
"את העינים היא מתחה לכל הכיוונים,היא רצתה לעצור את הדמעות שהיו נוהגות לברוח לה ככה סתם. היא נסיכה,ונסיכות לא בוכות"
סילקתי את כולי משם במהירות ונכנסתי למקלחת. רציתי להשאר שם עד שסערת הרגשות הזאת תעבור.
סערת רגשות שהתאפיינה במבט ארוך בראי,מבט באדם שלא רציתי להיות בכלל.
-כאן מופסק השיר-
כשיצאתי מהמקלחת,אחרי שכבר שטפתי את עצמי שם,טום בדיוק הכין קפה במטבח.
"היי" הוא הסתובב אליי כשהוא בוחש בכפית.
"היי" פיזרתי את השיער מהמגבת מול המראה הקטנה שהייתה על הקיר של הסלון.
"היא רדומה חזק,אה?"
"כן" עניתי עם הגב אליו.
"מי רדום?" היא אמרה בקול ישנוני כשפניה עדין מכוסות בכמות המסחרית של השערות שיש לה על הראש.
"או,בוקר טוב" אמר טום.
"הכנת לי קפה?איזה כיף!" היא צעקה "פאק,איזה כאב ראש" ואז תפסה ברכותיה.
"הכנתי במזל שניים. רוני,את תסתדרי לבד כן?"
"כן"
טום הודיע שהוא הולך לשתות בחוץ וביקש ממני את הנייד שלי להתקשר לדורית.
"יו!!! ישנתי כמו פגר" היא התמתחה והזיזה סוף כל סוף את השיער מהפרצוף "איזה האנג אובר מטורף. אני מרגישה שהייתי במסיבת יער"
היא אמרה בצרידות וישנוניות.
"ישנתי עלייך בלילה?יש לי נטייה לישון על אנשים ולא ליד אנשים"
אחרי מספר שניות היא חזרה ושאלה "ישנתי עלייך או לא?"
אח''כ הרימה את הראש מהמיטה ואמרה "רוני?למה את לא עונה ?"
"ככה" עניתי בעצבים.
"מה ככה?מה קרה?"
"פשוט לא בא לי לדבר עם מישהי שחושבת שבגלל שהיא שותה היא יכולה לעשות לי פדיחות"
"פדיחות?איזה פדיחות עשיתי לך?"
"נו,עכשיו תעשי את עצמך לא זוכרת"
"לא זוכרת מה?!" היא צרחה.
"שאמרת לטום ,רגע,איך אמרת,אה כן 'רוני תתן לך בוא תשן איתך,היא אוהבת אותך'" חיקיתי אותה בקול מטופש.
היא השתתקה לגמרי ואז תפסה את מצחה ביד אחת ואמרה "יו,רוני,נשבעת לך שאני לא זוכרת את זה. אני ממש ממש מצטערת"
"טוב טוב" עזבתי את הראי סוף סוף והלכתי להכין לעצמי קפה.
"נו רוני" היא זרקה עליי כרית "אני מה זה מצטערת"
"טוב טוב טוב"
"נו פושי פשושי שלי"
עצרתי את הבחישות בכוס והסתובבתי אליה בבת אחת "פושי פשושי?" שאלתי והתחלתי לצחוק.
"כן,פשושי שלי. אני אלך לטום ואגיד לו שאת לא אוהבת אותו ושהכל זה קונספירציה כי בא לי עליו בכלל ואז נכנס למיטה ונעשה ג'גה ג'גה ,בסדר?"
כמובן,שהתחלתי לצחוק. אי אפשר על היצורה הזאת.
"חסר לך"
היא קמה לעברי וחיבקה אותי מאחורה ברשלנות והוסיפה בקולה הצרוד "פשושי!!"
"פשושי,פשושי. קחי כבר ת'קפה וזוזי ממני"
"בכלל,מה את כועסת?הוא כבר יודע שאת אוהבת אותו"
"זו בדיוק הבעיה שהוא יודע ולא שם על זה זין"
מיקי השתתקה ואז אמרה "אני הולכת לצחצח שינים" ואחרי מספר צעדים רשלניים ועקומים למקלחת היא עצרה ואמרה בלחץ "מאיפה יש לי מברשת שינים?"
"הבאת איתך תיק ,אין שם מברשת?"
"לא" היא אמרה בלחץ.
"לא?"
"לא"
"אז מה תעשי?"
"טוב,נצחצח בשלך"
"אוקי. מה?!" צרחתי אליה והיא הספיקה להכנס למקלחת "שלא תעזי מיקי!"
היא התפקעה מצחוק אחרי שסגרה את הדלת וצעקה "סתם צחקתי ,מי יגע בגועל שלך?"
"היית מתה!" עניתי "מיכל!"
היא יצאה אחרי כמה שניות עם חצי ראש החוצה והביטה בי בעינים פקוחות לרווחה "איך קראת לי?"
"מיכל" הוצאתי לשון "את ביקשת,קיבלת"
"תשכחי מכל מה שהוצאתי אתמול מהפה לאלתר!"
"נראה" הוצאתי שוב לשון וקרצתי לה.
אני ומיקי ישבנו על הספה לשתות ביחד את הקפה.
היא קיפלה ברך אל ברך וניסתה להרגיע את כאב הראש שטענה שיש לה.
"אז מה בכלל קרה?"
"סתם" היא אמרה בעצב ונקשה נקישות קלות עם ציפורניה על כוס הקרמיקה.
"מה גרם לך לברוח ככה?"
"ההורים שלי. כאלה אטומים רוני,זה לא אמיתי"
"מה הפעם?"
"הם החליטו...." היא אמרה ואז עצרה לצחוק "זה אפילו פדיחה להגיד את זה בקול"
"נו,אני לא אצחק"
"את תבכי" היא אמרה ואז המשיכה "הם החליטו על 'יחסים פתוחים' "
"מה זאת אומרת?"
"מה מה זאת אומרת?מה שאת שומעת. יחסים פתוחים. כמו זונה וסרסור. בגיל המעבר עוד מעט,הם החליטו שהם רוצים קצת להתנתק ולנסות 'כיוונים חדשים' "
מיותר לציין שהייתי קצת בשוק לשמוע דבר כזה.לא ברור לי איך אנשים בוגרים עם נערה מתבגרת מתנהגים ככה.
היא הדליקה סגריה ונראתה לי מאוד עצובה.
"ומה אמרת להם על זה?"
"מה שאמרתי הרגע: שהם זונה וסרסור. ושנמאס לי מהקריזות שלהם"
"אין לך אחים?"
"יש לי אח אחד שגדול ממני בשנה וחצי ולא מעניין אותו כלום חוץ מלישון ולהיות עם בנות ואחות גדולה שגרה בלוס אנג'לס"
"אה" אמרתי "אז את לבד בבלאגן הזה..."
"כן" היא לקחה שאיפה עמוקה מהסיגריה "ולא בא לי להיות. שיהיו כבר הורים נורמלים. לפעמים באמת הייתי מעדיפה להוולד יתומה"
"תפסיקי,אל תגידי ככה"
"אז איך אני אגיד? זו האמת"
"די מותק"ליטפתי את ידה.
"עזבי עזבי" היא הפילה את האפר שלה לתוך כוס חד פעמית ואז אמרה "יאללה,אני אזוז לעבודה כי הבוסית שלי תהרוג אותי"
"את יכולה לחזור לכאן אח''כ,באמת. הבית שלנו פתוח בשבילך" אמרתי ואז צחקתי מהמחשבה שאמרתי הבית שלנו.
"בסדר,אל תדאגי. יש לי גם עוד חברים שאני יכולה ליפול עליהם. בכל אופן,תודה וסליחה על הבלאגן"
"שטויות" גערתי בה "תחזרי לכאן"
"אוקיי,ביי מאמי" היא אמרה "נדבר כבר"
אחרי שמיקי יצאה הרגשתי חסרון מוזר כזה. כל פעם שמישהו עוזב את החדר בזמן האחרון אני פוחדת שזה יהיה להרבה זמן או בכלל,לתמיד.
פוחדת להשאר לבד.
למזלי,טום נכנס לחדר מיד אחר כך והודיע חגיגית שברנע התקשר ואמר שיש מספיק עובדים היום וקבלנו יום חופש גם בלי לבקש.
הוא אמר גם שדורית סידרה לנו מונית ספיישל שתקח אותנו עוד שעתיים לבית החולים לבקר את ג'וני ושהיום בערב הוא עתיד לצאת הביתה בינתיים.
בשעתיים הקרובות החלטנו לנקות קצת את מה שאנו מתעקשים לקרוא לו -הדירה שלנו- חדר ורבע מגעיל עם קירות מעופשים.
ועכשיו,החלק המציק-אני האישה. כביכול,אני המסודרת. אני זו שצריכה לשלוט בעניינים ולסדר את הכל.
הבעיה בכל הסיפור הנחמד הזה היא שאני לא ניקיתי בחיים. בקושי בפסח,אמא נתנה לי להיות 'אחראית מדפים' וגם את זה הייתי מפילה על חלי רוב הזמן.
טום לעומתי,הגבר שבבית,היה הרבה יותר מחובר לצד הנשי שלו ברגעים האלה. הוא גילה נכונות עילאית לנקות את הדפנות המסריחות של המגירות הקטנות שבמטבח,שגם ככה בחיים לא השתמשנו בהם.
התפלאתי גם באיזו נחישות הוא מזיז את המיטה ומעביר סמרטוט גדול מתחת ,מה שהותיר לי המון המון זמן לעמוד ולחלק לו הוראות של "שם נשאר חלק יבש''.
אחרי שניקינו את הבית וסיימתי לחלק את ההוראות שלי לטום,הכנו שקשוקה בכאילו. בכאילו זה אומר בלי ביצה,רק עגבניה ופלפל מטוגנים.
למרבה הפלא,זה יצא טעים. או לפחות אפשר לומר-אכיל.
"טעים לך?" שאלתי את טום שאכל את זה ברעבתנות בעוד שאני תוקעת את המזלג למעלה ולמטה בצלחת ומתקשה לאכול.
"אני רעב,הכל הולך לי"
"אני שמחה" לעגתי לו.
"יאללה,מה השעה?" הוא שם ביס אחרון בפה והביט בשעון "המונית צריכה להגיע"
אני קמתי מהשולחן ואספתי את הצלחות לכיור וטום לקח את הנייד שלי,כסף וכמה מסטיקים לדרך.
"רוני,נו" הוא האיץ בי ושנינו יצאנו החוצה לחכות למונית.
היה יום חם בחוץ וכל מה שרציתי היה לטבול באיזו בריכה קרה או סתם לישון עם מזגן דולק.
נהג המונית לא איחר להגיע ואסף אותי ואת טום פנימה.
בדרך לבית החולים הרגשתי לא טוב. הרגשתי סחרחורות קלות וטשטושים בעיניים. העייפות המצטברת הזאת,אי אפשר איתה.
חיכיתי משנה שעברה כבר לחופש הגדול שאני אוכל לישון ולישון ושאף אחד לא יציק,אבל מסתבר שבחופש הזה אני מתרוצצת יותר.
טום נראה טרוד מאוד במהלך הנסיעה וכל הזמן שפשף את מכנסיו וגירד בעצבנות את העורף.
כשהגענו לבית החולים מיהרנו למחלקת הטיפול הנמרץ בה שהה ג'וני. שנינו קיווינו שלפחות ישתחרר הביתה היום לנוח קצת.
"או,הגעתם" דורית חייכה אלינו ונשקה לשנינו נשיקת לחי חזקה.
"כן,תודה על המונית"
"אחלה" היא סידרה את משקפיה מעל חוטמה ואמרה "עוד מעט נוכל להכנס אליו"
"הוא יוצא היום?" טום הלחוץ שאל.
"עוד לא יודעת" היא אמרה "אני מקווה"
האווירה הזאת בבית החולים שוב תקפה אותנו ושוב הרגשתי שבא לי להעלם משם מהר ככל האפשר.
אבל לא כך היה.
שעות ההמתנה היו מפרכות כמו תמיד.
דורית סיפרה לנו שהיא הקיאה פעמיים מאז הבוקר ולא מסוגלת להכניס שום דבר לפיה וכך דחתה את הצעותינו לארוחה בזו אחר זו.
"את חייבת לנוח "פניתי אליה כשטום יצא למרפסת לנשום קצת אויר.
"אני נחה,באמת"
"זה לא נקרא לנוח,לשבת כאן כל כך הרבה ולהרגיש רע"
"את מתוקה" היא ליטפה בשיערי "אני לא יכולה לישון מרוב דאגות" היא הוסיפה.
לא ידעתי איך להגיב כי לא יכולתי להתווכח עם המציאות הקלוקלת שגורמת לה להרגיש ככה.
"מה שלומך?" היא התעניינה פתאום. אף פעם לא דיברנו יותר מדי.
"אני בסדר" חשפתי גומות .
"מה עם ההורים שלך?"
אז,כבר הגומות ירדו עם החיוך בחזרה.
"לא יודעת" אמרתי "הכל מוזר" ואז צחקתי "לא נורא".
השהיה בבית החולים נמשכה דקות ארוכות ואפילו שעות. שעתיים חיכינו שם בחוץ רק לראות את זיו פניו של ג'וני,שכבר לא האירו כמו תמיד.
בסופו של דבר,הצלחנו להכנס לחדרו של ג'וני. דברנו איתו קצת על הא ועל דא ופחות על העיקר-המחלה.
כשהיה לי צלצול טלפוני עניתי,וזו הייתה מיקי:
"רונק,מה נשמע?"
"אני בסדר" אמרתי "איך את מרגישה?"
"אני בסדר,משעמם לי פה. הבוסית השאירה אותי כאן לבד ואין קליינטים,הכל יבש"
"אה" תפסתי בקצוות שיערי.
"מה איתכם?"
"נהיה,נהיה בסדר"
"אתם בבית חולים?"
"כן" אמרתי בפרצוף חמוץ "לא יודעת מה יהיה"
"תקשיבי,את וטום חייבים לצאת קצת להתאוורר. נשאבתם לתוך הזוועות שסובבות אתכם,וחבל"
"איזה לצאת" גיחחתי "הוא לא ירצה"
"את חייבת להוציא אותו קצת"
"ממ" חשבתי "אולי באמת אני אציע לו אח''כ לנשום אוויר קצת. למרות שלא בא לי לבלות איתו בכלל"
"תסבלי קצת. הוא צריך את זה עכשיו"
"מה איתך?את חוזרת אלינו אח''כ,כן?"
"אה,לא" היא נשמעה שמחה "בסוף אמא שלי התקשרה להתחנף ואני חוזרת הביתה. וגם,ידיד שלי בא לישון אצלי"
"וואלה?"
"וואלה"
דורית קראה לי פנימה ונאלצתי לנתק את השיחה עם מיקי. גם ככה,לא היה לי הרבה חשק לדבר.
בחדר הקטן של ג'וני לא היו הרבה דברים חוץ משוקולדים ודובי קטן שדורית הוציאה לו מהמכונה.
לא הבנתי אף פעם למה מביאים שוקולדים לחולים. מילא ליולדות,אבל לחולים. כן,שוקולד זה מה שישפר את המצב רוח של בן אדם שהיה עולם ומלואו ועכשיו העולם שלו ,הולך ונגמר.
הרופא הגיע,אחרי כמה זמן,ואיכזב את כולנו. הוא אמר שג'וני היה צריך לעבור סדרת בדיקות אחרונה לפני השחרור ובגלל שביתת רופאים ואחיות שהיתה לאחרונה,יש מחסור כרגע ורק מחר בבוקר יוכל להבדק.
ג'וני היה נראה היום פחות שמח מאתמול. זה וודאי היה בשל כמות הבדיקות,הזריקות וכל הדברים שנאלץ לעבור.
הוא היה נראה תשוש ומתחת לשתי עיניו שקים גדולים של שינה.
ג'וני ביקש ממני ומטום בקשה מוזרה ומיוחדת: הוא ביקש שבימים הקרובים נתפטר מהעבודה בבקבוקים ונפקח עם דורית על המסעדה.
הבקשה הכי גדולה הייתה שהמסעדה תמשיך לפעול כרגיל ולא תסגר עכשיו. אני וטום ביקשנו ממנו לחשוב אולי לקחת אדם מנוסה יותר מ..שני מתבגרים,
אבל הוא אמר שהוא סומך עלינו ועל כושר ההנחיה של דורית בעניין.
אחרי שיצאנו מהחדר שלו,כי ביקש שהוא ילך לישון ונתראה כבר מחר,החלטתי להציע לטום לצאת ולהשתחרר קצת ביחד מכל הלחץ.
"מה דעתך לשכוח קצת מהכל ו....."
"ו..מה?ומה?" הוא שפשף את עיניו ושאל בקוצר רוח.
"ו..לצאת קצת,לבלות,לשכוח קצת"
"מה?" הוא הביט בי בתדהמה. לא הבנתי מה כבר אמרתי.
"מה מה?"
"נראה לך באמת שאני מסוגל לצאת עכשיו לאנשהו?עכשיו,אחרי שראיתי את האדם הכי קרוב אליי בצורה הזאת?"
"בסדר,רק הצעתי" יצאתי להגנתי אבל הוא כמו קיר,רק המשיך להטיף:
"זה חוסר התחשבות,זה חוסר מחשבה. תחשבי לפני שאת מדברת,עדיף"
פתחתי את הפה בתדהמה גדולה משלו והבטתי בו בכעס ואז אמרתי "לך תזדיין".
זה כל מה שהצלחתי להגיד לפני שברחתי משם לבד.
כל הדרך הביתה בכיתי. נמאס לי! נמאס לי מהיצור הזה שבטוח שהוא דקינג אוף דה וורלד' ובגלל זה מותר לו לדבר אליי כאילו הוא קנה אותי מאיזה שייח' סעודי או ששילם עליי בגמלים. מה,מה אני נראית לו? ספוג? לספוג את הכעסים שלו?שק איגרוף של הטמטום המשתפך שלו?
אני,אני שם לצידו ברגעים הכי קשים,מקשיבה לו מבינה אותו למרות שכל אחת אחרת הייתה בורחת כבר מזמן מבן אדם שדחה אותה על הסף.
ניגבתי את הדמעות הרטובות שהפכו למיץ דמעות מלוח על הפרצוף שלי עם תוספות של עיפרון שחור מרוח.
כשהגעתי הביתה ידעתי בדיוק מה אני עושה.
התקשרתי לרוי. ואמרתי לו שאני מצטערת שדברתי אליו מגעיל ואני אשמח לצאת איתו לדייט הערב.
"אין בעיה מותק" הוא אמר "אני אאסוף אותך. תתקשרי כשתהיי מוכנה ואני אצא לכיוונך"
"אוקי" אמרתי בחיוך רחב "אני אשמח".
הדלת נפתחה קצת אחרי ניתוק השיחה. המלך של גברי העולם נכנס פנימה במבט מושפל.
אני מהרתי לברוח מהסלון לכיוון השרותים.
"רוני" הוא קרא "חכי רגע"
"מה?!" צעקתי לכיוונו מבלי להביט בו בכלל.
"תקשיבי...."הוא התחיל לנסות לדבר ולא נתתי לו ,אמרתי לו שלא בא לי לשמוע אותו ונכנסתי להתקלח.
אחרי שהתקלחתי הוא היה בגינה. מה שהקנה לי כמה דקות להתקשר למיקי:
"מיקי,תעודדי אותי.בבקשה"
"מה? איך?למה?"
"תגידי לי שטום מחורבן ומכוער ורוי מדהים"
"טום מסריח מהתחת ולרוי יש גדול"
"אוף מיקי"
"מה קרה ילדה?"
"זהו,אני יוצאת עם רוי עוד מעט"
"באמת?איך פתאום?"
"רבתי עם טום המניאק"
"ואת יוצאת עם רוי?" היא צחקה "את מהירה"
"לא לצאת איתו?כן לצאת?תייעצי לי!"
"ברור שלצאת! ולשים 'את יודעת מה' על טום"
"כן?"
"כן!"
"טוב,הוא נכנס. נדבר"
ניתקתי לה כשהוא נכנס בחזרה לדירה.
התחלתי להתלבש ולהתארגן :לבשתי את השמלה האדומה עם המחשוף שהייתה לי עוד מימי שחר וכמעט ולא לבשתי כי היא הייתה חגיגית מדי.
ופעם,היא גם פחות ישבה לי יפה על החזה שהיה אז לגמרי ניצנים.
התחלתי לייבש את השיער ולסדר אותו הכי יפה שאפשר ולהתאפר וכל זה כשאני מול הראי הקטן בסלון כשטום יושב מאחוריי ורוקע ברגליו בעצבנות מבלי לדבר.
השעה הייתה כבר מאוחרת,ולא הפריע לי. 11 וחצי בלילה,ועכשיו אני יוצאת. אין אמא,אין אבא,אין הגבלת זמן. אני אבלה הלילה,אני אשתה,אני אשתכר,אני אתנשק עם רוי,אני אעשה הכל....כדי לשכוח ממנו.
תקתוק נשמע בדלת. זו הייתה דורית שאמרה שהיא הולכת לתת אוכל ליתומים ולראות מה קורה עם המסעדה שסגורה כבר יומיים.
"לאן את הולכת?" הוא שאל פתאום.
"זה לא עניינך,בסדר?"
"אני רק שואל"
"ואני רק עונה"
"נו רוני!" הוא צעק.
"אל תרים את הקול שלך עליי!" צעקתי בחזרה.
"אני יוצאת עם רוי" הוספתי "שמח?"
הוא השתתק פתאום ושאל "שוב רוי?"
"תגיד" הסתובבתי אליו עם המסקרה פתוחה בידי ובעניין רב שאלתי "אתה....אתה ממונה להיות אבא שלי? או כל דבר אחר שקשור אליי? כי לי,לא זכור הרגע שחתמתי איתך על חוזה של דין וחשבון על מה שאני עושה"
הוא הנהן בראש והרכין אותו מטה. לא דברנו במשך דקות ארוכות עד שהוא אמר:
"את לא שמה לב שהבן זונה הזה רוצה רק לנצל אותך?"
"מה?"
"הוא רוצה...את יודעת מה הוא רוצה!"
"לא אני לא יודעת מה הוא רוצה. ואני גם לא יודעת מה אתה רוצה!"
"אל תתממי עכשיו" הוא פתאום דיבר בכעס של ממש.
"אז זה מה שיש לך להגיד לי עכשיו,אה? שאם בנים רוצים אותי אז הם מחפשים רק לגעת בי?זה מה שאתה אומר לי?"
"לא" הוא אמר "התכוונתי ש.."
"פפששש,כמה קרדיט אתה נותן לי. מיום ליום אני לא מבינה מה אני גרה עם שרץ כמוך"
"תגידי,את יכולה להפסיק לתת כל כך הרבה תשומת לב ל'יופי' שלך והאיפור ולהקשיב לי?"
"לא!" צעקתי "לא רוצה להקשיב לך!"
"את יודעת מה?" הוא צעק "לכי תזדייני בעצמך"
"או,אני דווקא מתכננת ללכת"
"יופי!" הוא צעק "ועכשיו את הופכת גם לשרמוטה"
עצרתי את מלאכת האיפור וקימצתי בידי אגרוף גדול כדי להוציא את העצבים ואמרתי "אתה כל כך אפס"
הוא תפס את הראש שלו בין ידיו ולא דיבר.
"סליחה רוני,לא התכוונתי נו. סליחה,בבקשה" הוא מלמל. לא הקשבתי בכלל,לא ייחסתי חישובת למה שאמר.
"לילה טוב" צעקתי. לקחתי את התיק שלי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
אבל הוא פתאום הגיח מאחוריי ותפס את הידית של הדלת ולא נתן לי לפתוח אותה ואז עמד מלפניי,צמוד לדלת.
"נו מה אתה עושה? מה זה נראה לך משחק,יא טמבל? זוז לי מהדרך!"
"רוני" הוא אמר,אני המשכתי בדבריי.
"אתה חושב שיש לי בעיה להזיז אותך?"
"רוני..."
"תעוף לי מהפרצוף כבר תעוף!" צרחתי.
הוא תפס בשתי ידיו את כתפיי פתאום וצעק "רוני"
-כאן מופעל השיר השני-
השתתקתי. הוא הביט לי בעיניים ואמר בעצבות "אני לא רוצה שתלכי"
בלעתי את הרוק.
"מה?"
"לא רוצה שתלכי. לא רוצה שתפגשי עם רוי"
"למה?"
"כי אני לא רוצה" הוא פתאום הוריד את היד שלו מהכתף באיטיות עד שהגיע לכף ידי וליטף אותה.
"אני לא רוצה שתהיי איתו " הוא אמר בפעם האחרונה ואז הוסיף,כמו בחלומות שלי "אני רוצה שתהיי איתי"
אני,מיותר לציין,שותקתי כולי. פתאום הדם שזרם לי בגוף הפסיק לזרום.
הוא סגר את הדלת את הסוף ונעל אותה ואמר "בבקשה" בקול עצוב,במבט עצוב,כמעט בוכה.
"למה?למה אתה אומר את זה?" התחילו להתמלא לי העינים בדמעות.
"אני מצטער על כל מה שעשיתי לך כל הזמן הזה..אני...אני טמבל. ואת...את לא" התחילו להתמלא גם לו העינים בדמעות.
"את הדבר הכי טוב שקרה לי,את מיוחדת"
הלב שלי לא פעם כבר.
הפלאפון שלי צלצל,שנינו שתקנו. לא זזנו. הבטנו רק בעינים אחד של השניה וידענו שזה רוי.
אחרי מספר שניות לקחתי את הטלפון מהדלפק ועניתי. טום תפס את ראשו וכמעט בכה.
"הלו רוי,תקשיב...."
טום התנשם כל כך בכבדות שראיתי את החזה שלו עולה ויורד ואז אמרתי :
"אני לא אגיע בסוף. אני מצטערת" ואז ניתקתי.
טום הרים את הראש מעצבותו פתאום,ובשתי עיני הפלא שלו היה ניצוץ גדול. הוא חייך את החיוך שכל כך אהבתי והתקדמתי לעברו.
הוא תפס את ידיי וליטף לאורכן,ואח''כ ליטף את שיערי ברכות ואמר "את כל כך....."
ואחרי שהעביר את אישוניו על כל כולי הוסיף "את כל כך מתנה מאלוהים"
לא האמנתי למשמע אוזניי.
ואז החיוך שנגלה ממני,היה האות שלו להתנפל לי על השפתיים ולנשק אותי כמו שכל כך אהבתי שהוא מנשק.
כרכתי את הידיים סביב צווארו ונצמדתי אליו ולא הפסקנו להתנשק.
הוא דחף אותי אחורה עד שהפיל אותי על המיטה ושכב מעליי ואז נישק אותי בלי סוף ואת צווארי. ירדו לי דמעות קטנות כל הזמן,לא ידעתי למה.
התרגשתי כאילו נולדתי מחדש.
הוא נישק כל סנטימטר בפנים שלי ובצוואר שלי וליטף את הגוף שלי.
לחשתי לו כל הזמן שהוא מדהים,ושאני אוהבת אותו. לחשתי לו שלא ירפה ממני לרגע.
לא עזבנו אחד את השניה במשך שעות ארוכות. נכנסנו מתחת לשמיכות,הפעלנו מזגן על טמפרטורת 19 מעלות ונגענו אחד בשניה בלי סוף.
הוא כל הזמן לחש לי באוזן שאני אחבק אותו שאני לא אעזוב אותו אף פעם.
החלום שלי,התגשם. ככה סתם בערב אחד. בערב שלא ציפיתי לו. בלילה מדהים אחד,שבו כנראה שמעו את כל התפילות שלי מלמעלה.
הילד שהכי אהבתי מימיי רצה אותי גם.
אחרי שנרגענו הוא שכב על הגב ואני בחיבוקו שכבתי כשראשי מונח על כתפו וידי מלטפת חזהו.
"זה אמיתי?" לחשתי.
"זה אמיתי,הכי אמיתי"
"אתה יודע..."הרמתי את הראש קצת בחצי חיוך חצי התרגשות "מהרגע הראשון שראיתי אותך,זה היה כמו..בסיפורים" צחקתי "כמו הנסיך מהאגדה הכי יפה בעולם. ככה נראית לי"
"אל תגזימי" הוא הסמיק "אני לא נסיך" ואז הוסיף בלחש "את הנסיכה פה"
אחר כך הוא ביקש שוב שאני אחבק אותו חזק ולא אעזוב ולא אלך ממנו לשניה. הוא ביקש שאני אנשק אותו ,ואחר כך שוב ביקש חיבוק.
ככה התחלנו לדבר על המון דברים,והתחלנו להתקרב ואחרי כל כמה שניות התנשקנו.
"את לא באמת רוצה את רוי,נכון?"
צחקתי בשקט "נראה לך?הוא היה מת שיהיה לו תחת כמו שלך"
טום צחק ואמר "את אוהבת את התחת שלי?"
"יש לך תחת סקסי" אמרתי וצבטתי בישבנו.
"סקסו!"הוא תיקן אותי.
"וגם..אני אוהבת את ה..חיוך שלך עם הגומות הקטנות. ואת העינים שלך ואת הגוף ואת...השפתיים" נשקתי להן "ואת החכמה שלך,והבגרות שלך,והיחודיות שלך ו...את הקול הגברי שלך" הוא צחק ואמר "את יודעת,לפני שהכרתי אותך חשבתי שאני אבן"
"אבן?למה?"
"כי..חשבתי שאני לא יודע להרגיש"
השתתקתי,כולי השתתקתי. "ואיתי?אתה מרגיש?"
הוא לא אמר כלום כמה שניות שהלחיצו ואחר כך אמר "כן" ואז סטינו מן הנושא.
השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד ושנינו היינו תשושים מכל הסמטוחה.
"יאללה,יפה שלי,אני עייף" הוא קרא לי יפה שלי. הוא קרא לי 'יפה שלי'!
"גם אני" אמרתי בחיוך "לילה טוב"
"לילה טוב" הוא נישק אותי נשיקה אחרונה ואחרי כמה שניות אמרתי :
"טום......אני רוצה לבקש ממך משהו חשוב"
"מה?"
"בפעם שעברה ש..היינו ביחד. בבוקר קמתי ולא היית כאן והבנתי ש.....שזה לא היה אמיתי.
אז ..בבקשה תשאר כאן. עד שאני אקום. בבקשה"
"בסדר,אל תדאגי אני לא אלך"
"אם ...אם נגיד אני אקום ולא תהיה כאן....." התנשמתי "אז זה סימן בשבילי ש...ששוב פעם אתה מתחרט על כל זה"
"אוקי. אם אני לא אהיה לידך תדעי שמשהו נדפק"
"אוקי" אמרתי וחייכתי.
"לילה טוב".
ישנתי את השינה המתוקה ביותר מאז היום בו נכנסנו לדירה הזאת ביחד.
"היא ישנה בחלום הכי מושלם ככה שלא יכלה לחלום חלום יותר יפה מזה"
ואז הגיע הבוקר. הבוקר בו אני מרגישה את הנסיך שלי,לידי. לא אף אחד אחר מזויף,לא רוי ולא תחליף לא מוצלח אחר.
ואז אני פותחת את העינים ואז מרגישה אותו כמעט ואז אני מסתכלת הצידה.....ורואה מיטה ריקה.
ואז קמה לשרותים וצועקת בלחץ "טום! טום! טום!"
ושום מענה אני לא מקבלת. כל מה שאני מקבלת זה פתק על השולחן שבו רשום :'סליחה רוני. סליחה על הכל'
ואז אני נופלת לרצפה ובוכה. וצורחת לשמיים "לא,בבקשה"
ואחר כך,כבר אורזת את הדברים שלי במזוודה אחת גדולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
