אני מתגעגעת אליך.שונאת את האדישות ההיא שלך.אולי זה כי אתה פגוע,אני באמת לא יודעת,ואני כל כך רוצה לדעת.

מה גורם לך לאבד כל רגישות.

ולמה אתה קר.לי קשה הרבה יותר,לא?ככה אמרת.אז למה אתה ממהר לנתק,אתה אמור לדעת שאני אבכה אחר כך.

איך זה...רק לפני שבוע שוחחנו חצי שעה בפלאפון ולמחרת הכל היה מושלם.מושלם מדי.

לא מצליחה להוריד אותך בעריכה.התמונות שלך שמורות אצלי,וגם הוידאו.זה שבסופר מרקט,ביפו.והאחר,בדירה של צחי.המשוגע הזה.

שהכל בזכותו.בגללו.באשמתו.אתה כל כך חסר לי עכשיו.הריח שלך.המגע הנעים שלך.היד שלי בתוך שלך,עטופה באצבעותיך.

המוסיקה שלנו.זה לא יכול להיגמר.

צחי אומר שאני צריכה לארוז תיק ולעזוב אליך.איתך.שאם אני אוהבת אותך,שום דבר אחר לא חשוב.

אבל אני לא רוצה את זה ככה.

אני כל כך רוצה לנשק אותך עכשיו.נדב.

עכשיו אני מכירה אותך,כל פעם קצת יותר.את הבעות הפנים שלך,והעיניים,שמפתיעות אותי בכל פעם מחדש.

אוהבת כשאתה צוחק.ואת החיוך על השפתיים המתוקות שלך.

עדיין אני מרגישה אותך עליי.מנשק על הצוואר.מוריד חולצה ואחר כך מפשיט אותי.מנשק את החזה.

מנשק בין הרגליים.וכבר אני לא שם.מרגישה אותך ולא מרגישה.נאנחת.ושוב רוצה אותך.

ואתה לא נגמר.אל תגמר לי לעולם.

נדב שלי.

אתה שלי.מעכשיו ולתמיד.לא אכפת לי כמה זה מסובך עכשיו.לא אכפת לי.

זה שאתה מתקשר.זה שאתה צוחק.כשאתה במשרד.ואני מיד נזכרת בנו.בפגישה השלישית שלנו.על הדשא.על השמיכה.הבריזר.ואני עליך.

והריח שלך משגע אותי.הלשון שלך ארוכה.עצמת עיניים.הפנים שלך רגועות.מתפנקות.שלוות.

לא אכפת לי שגרמת לי לבכות.לא משנה כבר שסיננתי אותך בטלפון.סלחת.אין תשוקה בלי בלאגן.אחרת זה לא מעניין.

אתה צריך להיות כאן עכשיו ולתת לי להיות שלך.ולהיות שלי.עכשיו אני רוצה.אני רוצה כבר.אותך.