כולם להתהלך בבגדים קצרים!

ופתאום אני מתחילה לחשוב על דברים,מגלה דברים,שומעת צדדים נוספים לדברים שעברו לי ליד האוזן ולא בדיוק התייחסתי אליהם ופתאום באאם ברגע אחד אני אשכרה מתחילה לחשוב,פשוט תופסת את הראש ותוהה על כל סדר התנהלות הדברים פה ואם ברגע אחד של טירוף דעת פספסתי משהו.

מרגישה שוואלק חסר פה טעם שמשהו מקולקל,נשבעת לעצמי שיום אחד אני אספק לעצמי  רק אושר,והרבה!אבל כמו שאני מכירה את עצמי אני הרי לא יזיז את התחת שלי לשום מקום ישאיר אותו בתוך הריפוד הנוח והמחמם שלו ויעדיף להיסחב שמונה קילומטרים מאחורה עם איזה נחמדות קטנה ,פרצוף מחייך וקמצוץ של סיפוק.

והלב יבש כמו דיקט,כבר כל כך הרבה זמן.

ולאט לאט אני מתחילה לשכוח בשביל מה באמת אני באמת חיה ויש לי המון הסברים וחלקם אפילו מאוד משכנעים וגם אם אין זה לא נורא,אני מבליגה כי הרי בשביל מה להתעסק עם דברים שיכאבו בלב?

ואני מרגישה מותשת,בקושי נושמת,צריכה להעלות לכמה דקות ורק לכמה דקות את הראש מעל המים כי לידו אני צוללת.ממלמלת לעצמי לעשות הכל רק לא לטבוע.

ואני הולכת ודועכת והשגרה המקוללת הזאת עוטפת אותי לחיקה הרחב,המוכר,המרגיע

ואיתי היא סוחפת את העלים והנוצות שנתלשו ועפו ברוח ואת הכנפיים שלי שאני כל כך אהבתי,ואני נרדמת וישנה ומתחילה לחלום שאני אינדיאנית עם חרב ואני נלחמת.ולא סתם נלחמת אלא ברבאק,באמוק עם רעל כמו שהצבא משריש עמוק עמוק בלב ועם כל התאוצה שדורסת אותי שוב ושוב אני מחפשת עקבות שאריות של משהו שהיה פה,הריח והטעם עוד באוויר אבל גם הם נמוגים ואין מה שידחוף אותי הלאה,קדימה.כולם נדדו כבר,מצאו את מה שחיפשו באדמה זרה ואני נשארתי מאחורה,לבד.מחפשת כיוון נוסף,איפה הוא?ולמה אני מסתירה את הכאב,את הרגשות?כן,מותר לי לעצור,אפילו רצוי.

לחשוב,לנסות לאהוב ולו רק לרגע את הזמן הנתון שנתון לי כבר כל כך הרבה זמן.

והעקבות,הריח והטעם אני בטוחה שהם היו פה פעם,האם זה מורא הלב שגרם לי לשכוח את הכל?האם אני זוכרת בכלל על מה יצאתי להילחם?

ואני מתעוררת בשניות,שטופה באימה,בזיעה ובתובנה ששוב נרדמתי בזמן הלא נכון.באמצע המחשבה הלא נכונה.

פעם אימא שלי דאגה בכל לילה לפני שאני נרדמת לספר לי בדיחה או סיפור מצחיק בטענה

שכל הלילה נראה ומרגיש כמו הכמה דקות הראשונות שלך לפני התרדמה הרצינית.

ככה שלפי התיאוריה שלה ברגע שצחקתי לפני שנרדמתי הלילה שלי יהיה מבורך ומשובח בהומור של ילדה בת שש שהרגע גילתה שיש לה פטמות.

מה שידוע לכלל ישראל הוא שצבאו צועד על קיבתו ועל חמש וחצי שעות שינה.

ככה שבכל מצב נתון שיש אני נרדמת וכן,לפעמים גם בזמן מחשבות והתפלספויות על החייםמה שגורם לחלומות מוזרים ומלחיצים.

מה שיותר מלחיץ בכל העסק של החלומות הזה הוא שזה קורה לי בכל מקום רק לא בבסיס,מסתבר שהחלום לא מספיק להגיע כשפותחים לו 5רק  וחצי שעות.

                            אני עייפה,אני מותשת,אני חולה.

                                    ואני בגימלים.                  

                                         עפרה