היי, אני עומר, וגם אני מאמינה שיום יבוא ומיץ תפוחים ישלוט בעולם. מואהאהאהאהא

אני יודעת שלא עידכנתי במשך המון המון זמ, פשוט אין לי אינטרנט. אני לא כותבת עכשיו מהבית...

בינתיים, רשמתי 'פוסטים' בWORD, כדי שאני אוכל להעלות אותם כשיהיה לי איך.

אז אני אתחיל מאחד הפוסטים האחרונים שכתבתי, כדי שלא יעבור יותר מידי זמן עד שהוא יפורסם.

חצי שנה בלי אבא.

חצי שנה של פחד מפני מעכלים.

חצי שנה של קיום ממשכורת למשכורת.

חצי שנה של בדידות, של כאב, של תשישות.

חצי שנה של תסכול.

חצי שנה עם חברים מדהימים.

חצי שנה עם מיכל, שאין לי מילים לתאר מה ההשפעה שלה על חצי שנה הזו.

חצי שנה עם גל, חברה טובה שתמיד שם בשבילי.

חצי שנה עם אירינה, חברה שאין לה תחליף.

חצי שנה עם יובל,  שהוא... כל כך יובלי.

חצי שנה עם נוי, חברה אמיתית.

חצי שנה בלי אבא.

החצי שנה הזו שינתה אותי כל כך.  זו החצי שנה הכי חשובה בחיים שלי.

למדתי להעריך מהם חברים, למדתי להעריך מהו כסף.

התבגרתי, מכל כך הרבה בחינות.

חצי שנה בלי אבא.

חצי שנה ללא געגוע, ללא כמיהה לנוכחותו בבית.

לא, הוא לא חסר לי.

קשה לי להאמין שרק לפני חצי שנה הוא נפל, ממש פה בחדר הסמוך.

שרק לפני חצי שנה לקחו אותו לבית החולים, לאשפוז.

חצי שנה מאז שאמא אמרה 'אל תדאגו, מקסימום חודש והוא חוזר.'

חצי שנה. הוא כנראה כבר לא יחזור.

חצי שנה ראשונה. חצי שנה ראשונה מתוך רבות שעוד יבואו.

כמה זמן זה ימשך? עוד חצי שנה? עוד שנה? חודש?

הוא חלה בדלקת ריאות, וגם חטף התקף אסטמה.

חצי שנה מאז שעבר לבית חולים.

כמה אבסורד. בדיוק חצי שנה לאחר שניכנס, הוא חוזר.

עד עכשיו הוא היה במעלה אדומים, ומשם עבר לבית האלה.

שניהם בתי אבות סיעודיים.

קשה לי להאמין שהצלחתי לשרוד חצי שנה ככה, בחיים לא חשבתי שאחזיק מעמד כל כך הרבה זמן.

וכנראה, לא, ובטוח, שלא הייתי מחזיקה מעמד, בלי כל האנשים שהחזיקו אותי למעלה.

בלי מיכל, גל, יובל, אירינה, נוי ועוד רבים אחרים.

אז בהזדמנות זו, אני רוצה לומר תודה.

תודה לכל מי שעזר לי לעבור את החצי שנה הזו, ולשרוד את כל התלאות.

כן, עברה כבר חצי שנה.

חצי שנה בלי אבא.

אני אפרסם את שאר הקטעים בקרוב, אני כבר אראה מתי.

תודה על ההקשבה.

עומר.