אחד מי יודע? אחד אני יודע. אני יודע? אלוהים יודע.
כשאנחנו אומרים שאנחנו יודעים, מה המשמעות של זה?
אחת ההבחנות החשובות שלמדתי במסעותיי היא זו שבין ידיעה לבין ידע. גם בידיעה וגם בידע אנחנו אומרים "אני יודע ש..." אבל המשמעויות שונות מאוד. בעיית הידיעה היא אחת הנדושות בפילוסופיה. כי היא נורא חשובה ומעצבנת. ודוקא בגלל זה חשוב לי לדבר עליה קצת.
לכל בר ובת דעת יש ידע. אפילו לחיות יש ידע. איך אגדיר ידע? ידע הוא רישום כלשהו, שאפשר להשתמש בו. ה-DNA הוא מעין רישום, שתאים יכולים להשתמש בו. הזיכרון שלנו מכיל ידע שאנחנו יכולים להשתמש בו. הזיכרון של המחשב מכיל ידע שהוא ואנחנו יכולים להשתמש בו. ידע הוא דבר שקיים במציאות (אונטולוגי).
לעומת זאת ידיעה היא הרגשה/אמונה. אני מאמין שרק לבני אדם (ואולי לחיות מפותחות כמו שימפנזים/דולפינים) יש אותה. איך אגדיר ידיעה? ידיעה היא הרגשה/אמונה של ביטחון מוחלט (העדר ספק) בפיסת ידע מסוימת: "אני יודע שהשמש תזרח מחר" בעצם ידיעה היא מילה נרדפת למילה אמת. כמו הרבה חילונים, אני מאמין שידיעה היא חלק מהתודעה האנושית, ואינה דבר שקיים במציאות (אפיסטמולוגי). התחושה של ביטחון מוחלט (העדר ספק) בפיסת ידע מסוימת, כמו ביטחון מוחלט שהשמש תזרח מחר, יוצרת את הרעיון שפיסת הידע הזו מייצגת תופעה אונטולוגית, "אמיתית". הרעיון שזריחת השמש מחר היא חלק מהמציאות. לדעתי היא תהפוך למציאות רק מחר. יש רעיונות שכנראה אף פעם לא היו וגם לא יהפכו לאמת, כמו למשל "כדור הארץ שטוח". לא רק שאיננו יכולים לדעת את האמת, אנחנו לא יכולים לדעת (במובן של ידיעה) כמעט כלום. כמו שאומר המשפט: שום דבר לא בטוח, רק המוות בטוח. וגם זה, כידוע, ממש לא בטוח.
ולמרות זאת, אנשים מדברים עליה (האמת/הידיעה) כל הזמן, הרבה מהם מדברים כאילו הם יודעים מהי, ולא רק מדברים ככה אלא גם חושבים ככה ומאמינים באיזשהו מקום שהם באמת יודעים משהו. "אני יודע מה הולך לקרות", "ידעתי שזה מה שיקרה ובכל זאת עשיתי את זה", "אני יודע מה עובר לך בראש", "אין ספק ש..." או אפילו: "אני יודע מה קרה שם ולמה זה קרה". כל המשפטים הללו מבוססים על ההנחה המוטעית, שידיעה היא תופעה אונטולוגית.
וכאן נכנסת האמונה שלי שלמילים ולמושגים שאנו משתמשים בהם יש גם יכולת אינדיקציה, וגם השפעה, על התפיסה שלנו את העולם. סתומרת גם אפשר ללמוד מההתנסחות שלנו איך אנחנו תופסים את העולם, וגם ההתנסחות שלנו משנה בפועל באופן משמעותי את התפיסה שלנו. התפיסה, בתורה, משפיעה מאוד על החוויה, על מצב הרוח, על ההתנהגות ועל החיים שלנו בכלל.
בקיצור: שימוש במושג "אמת/ידיעה" 
השפעה על תפיסת עולמנוהשפעה על החוויה שלנוהשפעה על חיינו ועל הרגשתנו.
איזו השפעה?
ובכן, דמיינו שאתם ניגשים אל אותו אדם שמדבר על האמת, מתיימר לדעת משהו באמת, או על מה אמת ומה בעצם אשליה, ושואלים אותו ישירות: "אתה טוען שאתה באמת יודע את האמת?"
השאלה הזו (אחרי שהיא מאוד מפתיעה אותו, והוא מסתכל עליכם כשהבעת בוז ניכרת בגבתו השמאלית אשר מקפצצת באי נוחות, לא בטוחה שאתם רציניים, אבל אז אתם מבהירים לו/לגבה במבט ישיר וקר כמי קרח ארקטיים שכן, אתם מאוד רציניים) מציבה את אותו אדם במעין פרדוקס. אני יכול לראות 4 תגובות אפשריות שלו לשאלה שלכם, שכולן בעייתיות:
1. הוא יודה בטעות: "לא, אני לא באמת יודע מה האמת. דיברתי כאילו אני כן כי ככה נהוג, או כי לא שמתי לב, או כי אף פעם לא חשבתי על זה.
2. הוא יודה בדמגוגיה: "לא, אני לא באמת יודע מה האמת. דיברתי כאילו אני כן, באופן מניפולטיבי, כדי להשפיע בכך על רגשות הקהל!
3. הוא יודה במגלומניה: "כן, אני יודע מה האמת". שימו לב ליומרה ולחוסר הצניעות שבהתבטאות כזו בפרט, ושבהעדר-ספק בכלל.
4. הוא יתחמק (זה כולל ריצת אמוק והיעלמות בזק במערכת האיוורור/הביוב, התקפה נגדכם או צורה אחרת של שינוי הנושא, או פניה לטיעונים פלצניים ומופרכים).
רוב הסיכויים שהבחור יתקפל (שייך לקטגוריה 1 - הודאה בטעות) ויגיד משהו כמו: "לא, אבל אני די בטוח שזו האמת", או: "לא, אבל זה מה שאני מאמין בו". אני אוהב את התגובה השניה, כי היא מחליפה את המושג אמת, במושג אמונה, שהוא הרבה יותר מדוייק. הוא מחזיר את הדיון מהמישור האונטולוגי היומרני למישור האפיסטמולוגי: יש לי ידע, ואני מאמין בו.
היות שאף אחד לא יודע את האמת לגבי כלום (*חוץ מהאמת [הקשה מאוד להפרכה, אך שיעילותה התכל`סית מוטלת בספק] של ידידנו מחבר השנסונים דקארט, "Cogito Ergo Sum" = אני חושב, לכן אני קיים), כל ה"אמיתות" כביכול שלנו, הן בעצם אמונות. בחלקן אנחנו מאמינים יותר, ובחלקן פחות. אין לנו באמת דרך לדעת מי "אמיתית" יותר, כי אין לנו ממש מושג מהי אמת.
וגם, היות שאיננו יודעים מה האמת - אנחנו לא יכולים לדעת מה אינו אמת, או מה אשליה. אנשים רבים מטילים ספק גדול מידי לדעתי, בכל מיני דברים, וקוראים להם "אשלייה". המושג הזה בעייתי, כי בעצם השימוש בו, הם יוצאים מנקודת הנחה ש:
1. הם יודעים מה האמת, ולכן מה שאינו אמת או מה שנוגד אותה, הוא אשלייה. או לפחות:
2. שיש אמת, ולכן אומרים שכל עוד אנחנו לא יודעים מהי, הכל הוא אשלייה. או:
3. שאין אמת, ולכן הכל הוא אשליה.
הם שוכחים, שנקודות ההנחה האלה הן רק נקודות הנחה עדיין, והם מתייחסים אליהן כאמיתות.
ובכן, כתשובה לשאלה ששאלתי קודם, "איזו השפעה יש לשימוש במושג 'אמת/ידיעה'", אני חושב שהשימוש במושגים אמת ואשליה כולל בחובו:
1. סתירה לוגית
2. יומרה (לידיעת האמת או בכלל לידיעה) וחוסר צניעות
3. סכנה להטעיית אחרים.
4. סכנה להטעיית עצמי, לאכזבות ולמכות.
כל אלה משפיעים על הנפש, ההתנהגות והחיים שלנו.
לכן אני מציע בזאת הצעה טרמינולוגית חסרת תקדים! (שוודאי הוצעה כבר מליון פעם) להחליף את המושגים "אמת/ידיעה/אשלייה" במושג "אמונה/תפיסה/דיעה/השערה/טענה/מחשבה/תחושה/הרגשה" (תראו כמה אפשרויות!, תגידו שאני לא לארג`).
לדעת משהו שיקרה בעתיד פירושו להיות בעל יכולות נבואיות, ואני לא מאמין שיש תופעה כזו.
לדעת משהו לגבי ההווה/העבר פירושו לעקוף את ההטיות של החושים, החשיבה, הרגש, משהו שאני לא מאמין שאפשרי.
ולמרות שרובכם תסכימו איתי על הדברים, ותסכימו איתי על ההשפעה הגדולה שיש למילים בהן אתם משתמשים על חייכם, תפיסתכם והרגשתכם - נדמה לי שעדיין תמשיכו להשתמש במושגים "ידיעה", "אמת" ו"אשלייה". אשמח אם תוכיחו לי שנדמה לי לא נכון.
אשמח גם אם תכתבו לי מה דעתכם בעניין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
