החיים הם לא רק אה אה...

גבורות בעיתי ראיתי

הבוחן אותי חזור ובחון

הצורך להיות תמיד

מקור חיים וזיכרון ראשון

כביסה לבנה מלוכלכת בלשלשת ציפורים

מוריד מן החבל בידיים רטובות

משקיף על הרחוב ההומה אדם

הרצים בין עשן המכוניות

אטב נופל על הדשה המלוכלך בצואת כלבים

מכונית יוצאת משביל הגישה הרטוב ממי ממטרות

ואוטו זבל חולף מולי על הכביש מבלי לעצור

ולרוקן את בפח הירוק

מגיף החלון ומניח על המיטה

כבס אחרון,

תחתונים לבנים,

אם פס חרא.

חופה המוזהב של עיר האורות הישראלית

נראה מרחוק כמו ענן עשן

במקביל לים הספק כחול הספק שחור מזפת

חולפות ביאף קוביות מתכת רקועה

מצבות אבן בגודל מאה קומות

מגרדות את השמים בגובה כזה

שגם המלאכים לא יצטרכו להתכופף

והם לא.

תל אביב חורף סתיו קיץ

העיר המפותחת ביותר במדינה

עומדת שלובת זרועות כנגד מעשה ידיו של האדם

ומסתכלת בלא הבעה על תל החורבות

הקרוי בפינו

"טבע"

כתוב בעיפרון בצו החתום

כאן בבית התמחוי הזה

אני חוה

אם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לא שאיני

המסדרון סוגר את הדלת

והנחשול האחרון מצלצל לשבירה

של כל העקרונות הקודמים שעמדנו עליהם

פעמון בית הספר הישן קורא להפוך את הכסאות

שנשארים מיותמים על הרצפה

וללכת הביתה

ילדים אם ילקוטים ריקים פורצים דרך השערים הנעולים

אל עבר תחנות האוטובוס, והולכים ברגל הביתה

האוטובוס סוגר את דלתותיו ומתחיל בנסיעה פרוע אל עבר מעבר החצייה הקרוב

ילדים מדביקים מסטיק בזוקה מתחת למושב וקורעים את הריפוד

משמרות הזהב העומדות בצד הדרך מחטטים באפם

ומורישים מטה שלט מתומן אדום

ואמא צועקת אוי רע לי ומר

ילדי שלי הקט

ילדי שלי הקט

הגיע לבית הספר...