לא מפחדת מדקירות סכין. בשביל זה למדתי הגנה עצמית. לא מפחדת ממוות.
אני מפחדת לראות את כל הא.נשים שאי פעם אהבתי מקובצים במקום אחד
יחד עם מישהי שפגעה בי פעם כל כך שאני כבר לא מרגישה
ועם המורים מבית הספר התיכון שלי
ובו זמנית לשמש דוגמה לנערה שגרה אצל ההורים שלי עכשיו
ולהיות ביסית, בפעם הראשונה אני חושבת, כשאני מאמינה לעצמי שאני באמת כזאת. או לפחות מתחילה להאמין.
אני מפחדת להגיד את זה בקול אפילו שאמרתי את זה בקול כבר מגיל 15. כי עכשיו יש לזה משמעות. כי עכשיו אני חושבת: היי, אולי גם נשים יכולות לחבב אותי. אולי מותר לי גם משהו כזה. כי עכשיו אני חושבת שאני יכולה.
אני מפחדת ללכת מחר כי מה אם פתאום כל הרגשות יעלו ולא יהיו רק מן השפה ולחוץ אלא באמת, עמוק, פנימה
מה אם אחטוף התקף חרדה באמצע המצעד? מי יהיה אתי שם בלי להכיר, בלי לדעת להתמודד
להתמודד עם סוג החרדה הזה, המיוחד, הספציפי, השלי כל כך
מי תעצור לחבק אותי בשקט כשכולן מסביב צועדים קדימה ברעש.
והכי אני רוצה להרגיש שוב מוכשרת. להיות יצירתית ולהיות באור ולא בצל של
ויש רגע אחד של תקווה ואז רק השם שלה מפיל אותי בחזרה
משהו שם. פשוט נחסם. נסתם. נאטם.
הנה אני כותבת שוב באותה הצורה
במילים מתפרקות בתבנית לא ברורה
מהפנטת את הטקסט מסביב למחשבות
ושוב אני מדלגת, לאן אני שולחת את כל זה ולמי בעצם אני כותבת ולמה אני רוצה לפרסם, ומה זה עניינם, מה זה ענייני בכלל, פשוט לכתוב, מה יש, כבר מזמן לא היה לך. מאז ספרד שאת לא את
ובטעות מחקתי שורה וזה מביך כי זה נקטע בדיוק ברגע הנכון. וזה חסר היגיון איך שהכל מסתדר
להרגיש איך החרב מעל משתתקת
כןכן ואתם לא תגידו לי אחרת. יום אחד עוד תרצי להתחתן וללדת ילדים ומה תגידי אז? תתחבאי בבית כי תתביישי להודות שטעית??? לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
