בדיוק בשביל הרגעים האלו יש בלוג.

קצת נשבר. קצת קשה. רוצים להוציא, אבל לא באמת, הכל בהיחבא.

שום מחשבה טובה לא מצליחה לשמח אותי.

פתאום הכל רע. פתאום אין לי חברים, ובכלל - אין דבר כזה חברים.

אין לי שום סיכוי לאהבה וכל זה - בשבוע אחד!

פתאום הכל מתהפך, אני לא מצליחה לראות את האור בקצה המנהרה.

למה?

אולי זו השפיות שמגיחה או שמא הפסימיות, השנאה העצמית וההרס העצמי?

אני לא יודעת, אבל זה כואב.

זה לא שמשהו השתנה, הכל על סטטוס קוו כבר שנים. אבל פתאום משהו במוח גורם לי "לפקוח עיניים" ולבחון את המצב אך ורק בעין שלילית. כי אין טוב, יש רק רע.

זה בטח "סתם" עניין של איזה חומר במוח שכדור פלא אחד יכול לעשות נס.

ואם כן? אז מה זה אושר? מה זו שמחה? הרי ברור שכשזה טבעי, זה הכי טוב... כמו במיץ תפוזים.

גם אני רוצה לפעמים שיטפחו לי על השכם ויגידו לי: "את בסדר את" או "אין עלייך..." או "אני אוהב אותך"

אולי זה רק בגלל שחיי תמיד תלויים באחרים. אולי זה בגלל שזה האוכל של הנשמה שלנו ומהאוכל הזה, אין לי הרבה...

וכולם יודעים שכשרעבים, עושים שטויות...