אןןן :]]

"אני אוהב אותך". "אה?" התעוררה ויקי בבהלה. "אוף זה היה רק חלום"

אמרה לעצמה בקול מאוכזב, וחזרה לישון.

"ויקי זמן לקום!" צעקה לי אמא מהמטבח, "אמא עוד כמה דקות, היום

שבת לא בא לי לקום כל כך מוקדם" צעקתי לה בחזרה, "אבל יש לך

תור לרופא שיניים בעוד שעה וחצי ואת יודעת את זה". מילמלתי לעצמי

כמה קללות וקמתי באי רצון, כל כך ביאס אותי שדווקא ביום החופש

שלי אני צריכה לקום מוקדם, הסתכלתי על השעון, השעה היתה 8:00 בבוקר.

כעבור 10 דקות שוב צעקה אליי אמי, "את מוכנה?", "אמא באמת איך

אני אהיה מוכנה ב10- דקות?" התפלאתי שהיא בכלל יכלה לחשוב לעצמה

שמישהו יכול לקום ולהתארגן וכל זה ב-10 דקות בלבד.

כשיצאתי החוצה התאכזבתי ממזג האוויר, השמיים היו כמעת שחורים לגמרי,

ועננים אפורים ומפחידים כאילו איימו עליי להוריד גשם ממש עכשיו ומיד.

התחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס, כאשר הגעתי לשם ראיתי שכל הספסל

היה רטוב ומלוכלך במשהו שנראה ממש מגעיל והדיף ריח נוראי, התקדמתי

לקצה השני של התחנה ונעמדתי שם.

האוטובוס הגיע כעבור כ7 דקות, עליתי עליו והתיישבתי בסוף. כמה תחנות

לאחר מכן התיישב על ידי מישהו שנראה כמו הומלס, ולפי הריחות נראה

כאילו היה שתוי, "מה עוד יכול לקרות לי היום?" שאלתי את עצמי בלב ונשענתי

על החלון.

כשהאוטובוס עצר בתחנה שעל יד מרפאת השיניים, ירדתי ממנו ונכנסתי למרפאה.

כאשר יצאתי ראשי היה מורכן, כנראה מעייפות או סתם מהמצב רוח הרע.

"איה" יצאה צעקה קטנה מפי, משהו חד שרט את כתפי ובקושי החזקתי

את עצמי עומדת, "את בסדר?" שאל אותי קול מוכר, "אממ.. אני חושבת,

אה אולי.." מלמלתי, הרמתי את ראשי וראיתי אותו מולי, זה היה הוא, זה

שאהבתי, נו אתם יודעים טום. טום היה ילד משכבת י"א, שכבה אחת מעליי.

"נפגעת מהברזל?" שאל אותי בדאגה, "אהמ.. אולי איזו שריטה קטנה, לא יותר,

זה לא משהו נורא" אמרתי ומבוכה נשמעה בקולי בבירור, פחדתי שהוא מבין

את זה וחושב שאני טיפשה. "תראי לי את הכתף שלך" כל מילה שלו המיסה אותי

מבפנים כמו שוקולד, מתוק ומריר באותו זמן. מתוק כי אהבתי אותו, הערצתי

אותו, ומריר כי ידעתי שאף פעם לא יהיה שלי. הורדתי מעט את שרוולי כך

שאפשר יהיה לראות את הכתף, "אוי אני ממש מצטער, זאת לא רק שריטה קטנה

זאת דווקא שריטה מאוד עמוקה", והוא צדק השריטה היתה עמוקה וצרבה

מאוד ומסביב עיטרו אותה עוד הרבה קטנות וכואבות גם הן. "בואי אליי

הביתה נשים לך יוד", "זה בסדר אני יכולה לטפל בעצמי" ידעתי שזה היה

טיפשי מאוד מצידי, אבל למרבה הפתעתי הוא לא וויתר. "נו באמת, קדימה,

בואי" ציווה עליי בחיוך המקסים שלו. "אוקיי" החזרתי לו בחיוך והלכתי אחריו

לביתו שהיה ממש בקרבת מקום.

כאשר עלינו אליו הביתה אמו קיבלה אותנו בשמחה ומיד נתנה את כל מה שצריך

כדי לטפל בשריטה שלי.

"תגיד.." התחלתי לשאול אותו, "כן?" ענה לי, "אתה כל הזמן מעלה אלייך הביתה

נערות שאתה לא מכיר?" חייכתי, "לא" החזיר לי והמשיך לשים יוד על השריטה,

 "אז איך אני הגעתי לפה?" שאלתי שוב בנימה חוקרת, "את? את נפצעת בגללי

אז אני חושב שזה על אחריותי לטפל בך", "וחוץ מזה את לא סתם אחת זרה

שאני לא מכיר, את לומדת בבית הספר שלי לא? בכיתה י'?" החזיר לי בשאלה

על שאלה, "נכון, אבל אני חשבתי שאתה בכלל לא יודע שאני קיימת" אמרתי

 בהבעת הפתעה, "תתפלאי" כך נגמרה השיחה שלנו. הוא סיים לטפל בשריטה,

 שם לי תחבושת והצטער שוב על כך שגרם לכל זה.

בחזרה הביתה, באוטובוס הדבר היחיד שחשבתי עליו היה טום. "אלוהים הוא

כזה מדהים! אני מתפלאת עד כמה הוא מקסים בכל פעם שאני רואה אותו אבל

זה היה ממש מעבר לציפיות שלי".

יום ראשון הגיע, ואיתו הבית ספר. "ויקקקק" צעקה אליי אלינור מקצה המסדרון,

 עינייה נצצו משמחה, וידעתי שמשהו טוב קרה. "בוקר טוב אלי" אמרתי לה

וחייכתי, "בוקר אור ויק-ויק" אמרה וצחקה. "ויק-ויק?" התפלאתי כמה כינויים הילדה

 הזאת שהיתה החברה הכי טובה שלי והבן-אדם הכי מצחיק שאני מכירה, ממציאה לי.

 "חחח כן, מה רע?" שאלה ועשתה פרצוף עצוב, "שום דבר, הכל מעולה" חייכתי שוב.

 "טוב את באה לכיתה?" שאלה אותי, "ברור" הלכנו לכיתה.

שיעור מדעים היה משעמם, והסטוריה לא פחות, עד כדי כך שנרדמתי. "ויקי"

 לחשה לי אלינור, "אה, מה קרה?" מלמלתי חצי ישנה, "את ישנה?" המשיכה

בלחש, "נראה לי.." הרמתי את ראשי, "כבר לא" חייכתי. "חח המורה כמעת תפסה

 אותך" גיחכה, "שתלך לעזאזל ממש אכפת לי מהמורה" אמרתי בקול מעוצבן,

"אוקיי אם לא אכפת לך ממני גברת ויקטוריה אז בטח גם לא אכפת לך לגשת למשרד

 המנהלת, נכון?" אמרה המורה בקול כעוס ממש מעלי, "אופס..."

"קדימה ויקטוריה למה את מחכה?", "זה ויקי" מלמלתי וקמתי ממקומי בייאוש,

ופניתי למשרד המנהלת.

בהפסקה אלינור כמעת יצאה מדעתה מחיפושים אחריי, "איפה היית?" שאלה

 אותי, בקולה נשמעה מעט דאגה, "הייתי פה, במזכירות אני עדיין מחכה למנהלת

 שתצא מהישיבה שלה" עניתי לה, "אה הבהלת אותי כי חשבתי שיצאת מפה

מזמן אז חיפשתי אותך בכל בית הספר" אמרה לי, "בכל בית הספר חוץ מחדר

המזכירות?" שאלתי אותה בגיחוך, "אממ.. כן" היא נראה נבוכה.

הביתה הגעתי רק בשעה מאוחר יותר ממה שהייתי אמורה, והכל בגלל משפט

 אחד קטן ומסכן שאמרתי על המורה, "אוף, המורה להסטוריה יכולה להיות

ממש מעצבנת לפעמים" חשבתי לעצמי. "ויקי? מה זה צריך להיות? מתקשרים

אליי מבית ספר ואומרים שאת העלבת את המורה" אמרה לי אמא כשנכנסתי

 הביתה. היא לא שאלה דבר על האיחור שלי, כנראה ידעה שהייתי אצל המנהלת.

 "העלבתי את המורה?" "זה מה שאמרו לך אמא?" שאלתי אותה בעצבנות.

אתם רואים כולם משקרים אפילו המנהלת שאמורה לשמש דוגמא משקרת.

"כן זה מה שאמרו לי, ולדעתי זה ממש לא בסדר מה שאת עושה!" אמא התחילה

להטיף לי, ולבלבל את השכל.

באמצע פשוט פרשתי והלכתי לחדרי, אמא צעקה אליי; "ויקי, מה זה צריך להיות

אני מדברת אלייך ואת הולכת?!", לא עניתי, לא היה לי כח אחרי מה שקרה היום,

 אני מרגישה שאני לא יכולה להביט בעיניים של 'המבוגרים' בבית הספר, בגלל

שהם הגיעו לרמה ממש נמוכה, שקרים.