יש לי הרגשה שהחיים לאט לאט נגנבים ממני ואני לא יודעת איך לתפוס אותם בחזרה.

לא שהייתי רוצה להיות דרמטית, חלילה, אבל ממש לא יזיק לי עכשיו איזה סרט טוב, או ספר, או מוסיקה חדשה וטובה שתפיק ממני את המיטב. הייתי שמחה לאיזו שיחה מרתקת שתשאב ממני את כל משאבי הדעתנות שלי ותשאיר אותי חסרת מילים.

אולי לא שתיתי יותר מדי זמן, ואני צריכה זריקה של אלכוהול לדם שיזכיר לי איך זה להיות קצת פחות שקוע בעצמך.

לא הייתי החברה הכי טובה,

לא הייתי הבת זוג הכי טובה,

לא הייתי השותפה לעבודה הכי טובה שאפשר.

דיברתי עם שי לפני כמה ימים בנוגע להלקאה עצמית וניסיתי להסביר לה שמאוד קשה לשמור על ביטחון עצמי ומצברוח מרומם באופן יום יומי בלי שום גרום חיצוני שיחזק אותה. סוף השבוע הזה היה ריק מגורמים חיצוניים, וככל שעובר הזמן אני חוזרת לאט לאט לתוך המאורה שלי, מרגישה עגמומית יותר ועייפה יותר.

אני רוצה כרגע להתכרבל במיטה ולישון, למרות שברור לי שביומיים האחרונים כל מה שעשיתי היה פשוט לשכב שם ולקוות שההכרה שלי תאבד את עצמה לרגע. הבקשה היחידה שלי כרגע זה שמישהו ילחץ לי על OFF במוח ואני אפסיק לחשוב.

אני מבטיחה לחזור לעצמי בימים הקרובים.

להתעורר מהמצב הרדום ששריתי בו ולחזור להיות עצמאית. להתחיל את החיים שלי מההתחלה ולבנות את עצמי מחדש. אני אלחם בכל מי שיבוא כנגדי כרגע, וייתכן מאוד שאני אבכה בחדרי חדרים, כמו שאני בוכה עכשיו.

כבר שבועיים שאני לא אוהבת את עצמי יותר, ואני צריכה אתכם לחיזוקים החיצוניים שיזכירו לי שפעם הייתי בן אדם ולא סתם איזה אפס. אני אצטרך את המילה שלכם פה ושם להרים אותי חזרה- ולא, אני לא אשלה אתכם, ברגע שאסתדר בכוחות עצמי אני מוכנה לזרוק חצי מכם לכלבים. אבל רק כי אני יודעת שכולכם יכולים להסתדר שם גם בלעדיי.

תנו לי מוסיקה וקצב,

תנו לי קצת ידע שאבד לי,

תנו לי שינה מתוקה נטולת חלומות,

תנו לי שקט.

בסוף היום נאבדתי איפשהו.