יש לי הרגשה שהחיים לאט לאט נגנבים ממני ואני לא יודעת איך לתפוס אותם בחזרה.

לא שהייתי רוצה להיות דרמטית, חלילה, אבל ממש לא יזיק לי עכשיו איזה סרט טוב, או ספר, או מוסיקה חדשה וטובה שתפיק ממני את המיטב. הייתי שמחה לאיזו שיחה מרתקת שתשאב ממני את כל משאבי הדעתנות שלי ותשאיר אותי חסרת מילים.

אולי לא שתיתי יותר מדי זמן, ואני צריכה זריקה של אלכוהול לדם שיזכיר לי איך זה להיות קצת פחות שקוע בעצמך.

לא הייתי החברה הכי טובה,

לא הייתי הבת זוג הכי טובה,

לא הייתי השותפה לעבודה הכי טובה שאפשר.

דיברתי עם שי לפני כמה ימים בנוגע להלקאה עצמית וניסיתי להסביר לה שמאוד קשה לשמור על ביטחון עצמי ומצברוח מרומם באופן יום יומי בלי שום גרום חיצוני שיחזק אותה. סוף השבוע הזה היה ריק מגורמים חיצוניים, וככל שעובר הזמן אני חוזרת לאט לאט לתוך המאורה שלי, מרגישה עגמומית יותר ועייפה יותר.

אני רוצה כרגע להתכרבל במיטה ולישון, למרות שברור לי שביומיים האחרונים כל מה שעשיתי היה פשוט לשכב שם ולקוות שההכרה שלי תאבד את עצמה לרגע. הבקשה היחידה שלי כרגע זה שמישהו ילחץ לי על OFF במוח ואני אפסיק לחשוב.

אני מבטיחה לחזור לעצמי בימים הקרובים.

להתעורר מהמצב הרדום ששריתי בו ולחזור להיות עצמאית. להתחיל את החיים שלי מההתחלה ולבנות את עצמי מחדש. אני אלחם בכל מי שיבוא כנגדי כרגע, וייתכן מאוד שאני אבכה בחדרי חדרים, כמו שאני בוכה עכשיו.

כבר שבועיים שאני לא אוהבת את עצמי יותר, ואני צריכה אתכם לחיזוקים החיצוניים שיזכירו לי שפעם הייתי בן אדם ולא סתם איזה אפס. אני אצטרך את המילה שלכם פה ושם להרים אותי חזרה- ולא, אני לא אשלה אתכם, ברגע שאסתדר בכוחות עצמי אני מוכנה לזרוק חצי מכם לכלבים. אבל רק כי אני יודעת שכולכם יכולים להסתדר שם גם בלעדיי.

תנו לי מוסיקה וקצב,

תנו לי קצת ידע שאבד לי,

תנו לי שינה מתוקה נטולת חלומות,

תנו לי שקט.

בסוף היום נאבדתי איפשהו.

דצמבר 2007 הייתה תקופה של שירים טובים מאוד שיצר פרי דמיוני.

קצת אחרי ניתוק הקשר מיפית וההתאקלמות שלי לתחושת החופש של טרום גיוס. את חלקם אני זוכרת בעל פה ומדקלמת אותם מעת לעת. לפעמים גם כותבת אותם לאנשים במשרדים, כמו שעשיתי היום במשרד של נוי.

אני נהנת להיזכר מעת לעת שאני בן אדם תרבותי, ומנסה לדמיין את היום שאני אצליח לחזור לעצמי בשלמות ולהינות שוב מקריאה של מחזאות של חנוך לוין, או שירה טובה של גולדברג. אני מתגעגעת יותר מהכל ללימודי האומנות שלי, ולימים ששיחה על פיקאסו לא הייתה נתקלת במבט סתום מצד האחר שמשוחח איתי.

דיברתי עם שי שניה אחרי שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, והיא סיפרה לי שכבר זמן מה שהיא מרגישה פאסיבית, קצת כמו אמא. אני חוששת שכל בנות מורג מפחדות להיות פסיביות בחיים שלהן, כולן רוצות ליצור, כולן רוצות להביע דיעה, כולן רוצות להוציא את ה"ואו" הזה מהפיות של הסובבים אותם [ולמרות הדתיות שלה, שי מאוד מתגעגעת לימים שהיא הייתה מפיקה דברים שהם מעבר לארוחה טובה].

דקה לפני סיום השיחה אמרתי לה שאני גם מתגעגעת לזה מאוד, ושכבר זמן מה אני מרגישה שלא הקדשתי זמן לעצמי.

המטרה הבאה שלי היא לחזור ללמוד נגינה, ככל הנראה על גיטרה כי זה הכי נגיש לי כרגע. אני רוצה להתחיל להלחין את השירים שלי, חסרה לי החיות שמוסיקה יכולה להפיח בשיר, ואחרי שנים ארוכות הגעתי למסקנה שאף אחד לא יצליח להלחין אותם טוב מספיק כמו שאני רוצה חוץ ממני.

אתפנה לסיים ציור ישן עכשיו,

אולי אתלכלך פה ושם בצבעי אקריליק ואתענג על השקידה בתמונה כל כך קטנה וחסרת משמעות.

כשאלך לישון ואסופת הצבעים מתחת לציפורני תהיה הדבר האחרון שאביט בו,

אז, אולי אז,

אני ארגיש חופשיה שוב.

-

אשתציפור [the birdwoman]:

עם מות הקיץ באו הקיצים

וגם אני כציפורים

משכתי הלאה לדרכים לא מוכרות

אל מחוזות השמש והאור.

ולו גם את היית ציפור

ודאי היית כבר מבינה-

לכל סוף יש התחלה, לכל עונה את סיומה.

אני אף פעם לא שוכחת

את נשיקות הקיץ על שפתיי

ולו סבלתי את הקור, מזמן היית חותכת את כנפיי-

אבל אני איני מלאך, ואלו לא משאלותיי;

אומר שלום, אנשוק לך על שפתיים,

אעוף בשיירה אל עלומיי, ובלכתי אוהב אותך כשהיית

אבל

את החורף השנה- תעשי את בלעדי.

[ומחווה קצרה לשירת רחל-

את שהיית לי כשירת רחל

ואותך כתבתי בספרים.

את אושרי, תוגתי, ייגוני,

המילים שכתבתי בימים אפורים.

את, שנגעת בי בעינייך

ועל דל שפתייך נגיעתי חיוך מותחת-

גם עם עלות השחר בחלוני,

בבוא הקיץ,

את בלתי נשכחת.]

אני בן אדם שבאופן עקרוני משתדל תמיד לשמר את מצב הרוח שלו, ופחות או יותר להזכיר לעצמי שאם אני בדיכאון או לא, זה רק החלטה שלי.

קשה לעשות את זה, זה עבודה די מתישה, אבל אני נאמנה בהחלטתי שזה לא ישנה לי, ושאני אנסה כמה שפחות לייחס חשיבות למה שאחרים אומרים לי [אם כי אני בן אדם מאוד אימפולסיבי, וכשאני נפגעת אני לוקחת את זה עמוק מאוד ללב שלי, ובאותה המידה יכולה להפוך לכלבה כלבתית ובת זונה].

לכן כמעט ולא ייחסתי חשיבות היום לזה שאבא סיפר לי שכשכתבו בעלון של הקיבוץ על כל בני גשר שבצבא לא ציינו את עומר מורג. אבא התרגז ממש, אמר שזו התבזות לשמה, ושזה מגוכח היחס שמשפחת מורג מקבלת בקיבוץ, רק סתם כי כל מני אנשים רבו איתו- ומה הקשר שלי לכל זה.

אני בתגובה צחקתי על הנושא ואמרתי לו שזה בהחלט מגוכח. אם זכור לי נכון, גם אמרתי לו- "אל תדאג, גשר עוד תבוא אלי על ארבע".

יעל אמרה לי אתמול שהצעיף שלי בצבעי המהפכה, ובתגובה עניתי שאני עומדת לרדת מהארץ לאיראן. היא אמרה שאני לא אסתדר שם, גם לסבית וגם יהודיה. אמרתי שאני אוהבת אתגרים, שבארץ כולן לסביות יהודיות וזה משעמם. אני צריכה אקשן.

יש לנו לא מעט שיחות כאלה, התגרות שלי שאיכשהו נמשכת לתוך שיחה ארוכה מדי שלכל שומע מן הצד זה כבר נשמע טיפה רציני ודי מלחיץ.

אבל בתפיסה זה נכון, אני בן אדם שלא יכול פשוט ללכת עם הזרם [רק דגים מתים שוחים עם הזרם, לא?], שלא יכול פשוט להרים את הידיים ולהגיד- "אם זה מה שהחיים מכתיבים לי, אז יאללה". אני חייבת להיות מיוחדת, חייבת להתווכח ולהתנצח ולהתעלות מעל כולם.

אני יודעת שאם היום מעבירים לידי את ההנהלה של קיבוץ גשר הוא יוצא מהלופ המדכא שהוא נכנס אליו, ואולי יהיה אפשר לכבות קצת את הקלחת שבה הוא מתבוסס. העבודה שם נעשית בצורה כל כך קולקלת וחסרת איכפתיות, שכבר אי אפשר לדמיין בכלל שפעם זה היה מקום שנבע מאיכפתיות של אחד כלפי השני [תקראו את הסיפור של מאיר אריאל על קיבוץ ותראו מה זה איכפתיות].

התפעול הכלכלי של המקום, היחס הבין אנושי של האנשים, המרמור הפזור בסמטאות, העוקב במדרכות, זה פשוט מכלול של צרות צרורות שגשר לא מצליחה לנער מעל לנוצותיה העדינות.

אז כן, אני עוטה על עצמי את צבעי המהפכה והולכת להילחם ברשע.

תסמכו עלי שאם לא הייתי בצבא עכשיו, הייתי עושה הרבה מאוד מהומות בגשר. ולא, לא בגלל שלא כתבו אותי בעלון, זה בערך מעניין לי את התחת. בגלל הקלחת. והיחס. והתפיסה המטומטמת הזו שמשפחת מורג היא ציר הרשע של כל מה שקורה בגשר- תשכחו מזה, אנחנו הרבה

אבל הרבה

אבל הרבה יותר

טובים מכולכם ביחד.

"אין אמון בממסד!

מגיל צעיר היה ברור לאדם מלול שהוא ישרת ביחידה קרבית.

למרות האסטמה שלו ,הוא התעקש להעלות פרופיל, הגיע ליחידה קרבית,

סיים בהצלחה קורס קצינים וקודם לתפקיד סמ"פ בחטיבת כפיר.

במהלך מרדף חם אחריי מבצעי ירי לעבר הישוב קדומים, נתקל הכוח שבפיקודו בקבוצת ערבים חשודה, ואחד החשודים התנגד לתשאול, בצעקות ובתנועות מעיימות, וסגן מלול הרגיע אותו בכאפה.

ומה קרה לקצין המצטיין?

בעקבות תלונה למצ"ח, נעצר סגן מלול ונכלא ל64 יום בכלא 4!

כעת הוא נתון במעצר בית עד תום ההליכים, כי הוא "איש אלים ומסוכן לציבור"

הסיפור האמיתי וההזוי הזה עוד לא נגמר...

מח"ט כפיר הגיע לבית המשפט כדי להעיד לטובת הקצין המצטיין,

ולהסביר שמעשיו סבירים וראויים. אבל אלוף הפיקוד והפצ"ר החליטו

לנזוף במח"ט הנבוך על תמיכתו ב"אנשים אלימים ומפוקפקים"...

אבל אנחנו...

אנחנו שהתגייסנו מתוך מטרה להלחם באוייבי העם ישראל-

אנחנו שעומדים יום יום בשטח אל מול האויב המתחבא בכסות האוכלוסיה "החפה מפשע",

לנו ברור באיזה צד אנחנו

בטח לא עם הפצ"ר והאלוף, בטח לא עם יפי-הנפש שיושבים בקריה מול מסכי הפלזמות

בחדרים ממוזגים, ואומרים לנו מה לעשות בשטח.

בטח לא עם כל המלקקים שפוזלים לקידום, לפוליטיקה ולתקשורת.

אנחנו כבר הבנו את הקטע.

מתברר שכולם, מראש הממשלה ועד הקצונה הבכירה- כולם עובדים אצל Obama

מתברר שהכל הפיקוד מעורבים שיקולים זרים

של קידום ומציאת חן עם שיקולי בטחון העם היהודי.

ומתברר שרק המפקדים בשטח והחיילים הפשוטים- הם היחידים שפועלים ממניעים טהורים!

אז מה עושים?

אין לנו ברירה. אנחנו, אנשי השטח- נכריע בעצמנו את גורל המערכה.

* כאשר אנחנו מזהים נקודת חיכוך בין האינטרס של העם היהודי לבין האוייבים- אנחנו נכריע את המציאות לטובת האינטרס היהודי.

*כאשר שרשרת הפיקוד מגבילה את השימוש באמצעים שברשותנו- נמצא את התירוץ לעקוף את המגבלות ולעשות מה שבאמת צריך לעשות.

*וכמובן, לא כל דבר צריך לספר. אין צורן להעמיד בנסיון את מי שהשיקולים שלו מעורבים בקידום ובכסת"ח. נזכור:

למי שלא פועל ממניעי אמת

לא חייבים לספר "את כל האמת"!

חושש שהסתבכת?

בתחקיר, בחקירת מצ"ח אינך חייב לומר דבר!

ינסו להפחיד אותך, יספרו לך ש"אתה חייב לדבר" ו"אם לא תשתף פעולה- רק תפסיד"- אל תאמין להם!

יספרו לך שאם תמסור מידע על חבר יתחשבו בך במשפט- אל תשתף פעולה!

לא פותח ת'פה- לא נתפס בחכה..."

[חלק מפלייר שהתגלגל לידי היום בתחנה המרכזית, נכתב בידי תלמידי הרב גינזבורג]

תגובתי לנושא:

אם אני לא פועלת ממניעי אמת אני באמת לא יודעת מי כן.

אני לא נלחמת למען צדק ולא דורכת על אנשים על מנת להגיע לשלום עולמי- זו שאיפה מטופשת של אולי ילדים בני 5, ואני כשמאלנית הכי אמורה להאמין בזה. אבל שוב, אני לא.

העבודה שלי, שאני מבצעת בנאמנות מכרעת וכואבת, לא באה לתת לפוליטיקה כיף או להתרצות בפני מישהו. אסכים ואודה שישנה הרבה פוליטיקה במערכת שאני מייצגת, אבל אני עצמי מעולם לא שאפתי או חלמתי להכניס מישהו לכלא רק בשביל לקבל קידום או מילה טובה,

ולשם ההצדקה, לכל אלה שמחוץ ליחידה שלי, שלא מבינים את ההתנהלות האמיתית- כדי שתדעו שאנחנו בקושי מקבלים תמורה למעשינו. בקושי מקבלים מילת עידוד על העבודה והלך היום שלנו- מילים שצריך מאוד ביחידה שהווייתה היא התעסקות כוללת בבעיות של אחרים.

אז לכו לעזאזל כל יפי הנפש שאני נאלצת לפגוש בתחנות המרכזיות, שמחלקים לי פליירים שמנסים לפגום בעבודה שלי. לכו לעזאזל כל אותן בנות חסודות בחצאיות ארוכות שמגוננות על קציני צה"ל שטעו- לכו לעזאזל, אתן שלא יודעות מהו שירות צבאי בכלל.

המניע שלי הוא להחזיק מדינה. המניע שלי הוא לשמר דמוקרטיה ומקום שיהיה לנו בו סדר. מה המניע שלכן? להילחם למען העם היהודי? במי בדיוק, בי?

זה לא אתן שאמרתן אז שיהודי לא מגרש יהודי? חשבתי שאנחנו לא אמורים להיאבק בתוך עצמינו. חשבתי שאנחנו אמורים לשמור על חזית מאוחדת.

ומי אתן בכלל שתגידו לי שאין לי מניעי אמת?

אתן שפועלות בעקבות מילים של אחרים, אבל לא יודעות לבסס דיעה עצמאית משלכן. כשאמרתי היום לאחת מכן שאת הפלייר הזה נתנה לאדם הלא נכון והצגתי איך נראה תג היחידה של מצ"ח, אפילו לא פתחה את הפה. רק הביטה בי במבוכה, כאילו התודה שאמרה לי רגע לפני עדיין עומדת בעינה.

לא, תודה לך. תודה שנתת לי תזכורת למה אני תמיד אומרת שכולם חרא ורק אני בסדר. תודה שהראת לי שוב שהעבודה שאני עושה היא עבודת קודש. שהזכרת לי שהגיוס שלי לצה"ל הוא לא סתם הצגה מושחתת.

אם יורשה לי רק לרגע לבקר את מניעי האמת שלכן, תסלחו לי שאומר לכם שלעיתים נראה לי כאילו השאיפה הכוללת שלכם היא לא לשוב לארץ הקודש אלא לשוב לגלות. כאילו המדינה הזו עושה לכם רק רע ואתם רוצים לפרק אותה לגורמים לפני שנוכל באמת לחיות פה. נגד החוק? נגד הדמוקרטיה? אם נלך לכיוון הזה נחזור לימים שאמנסיפציה היא מילה מתגלגלת על לשונו של כל ילד. ואולי זו איזו סטייה מזוכיסטית לשוב לגלות כי התברר לכם שארץ הקודש היא לא כזו זבת חלב ודבש.

בואו, אני אגלה לכם את האמת באמת-

דוד מת, וגם בימין האחרונים הוא לא היה הכי צדיק. בית המקדש חרב, פעמיים. הספקנו לעבור נסיונות השמדה והצלחנו למצוא לנו פינה בעולם שהיא אמנם לא הכי מתוקה או חלומית, אבל היא חמה והיא שלנו.

זה לא יהיה טוב יותר מזה. תמיד יהיו פה בעיות כלכליות, או שחיטות, זוועות. תמיד יהיו פה ערבים (תמיד גם היו).

אין לי בעיה להיות חלק מעם הספר, להפך, כל בר דעת יגיד שאני בחורה שאוהת להיות מיוחדת, אבל אני גם אוהבת שיש לי מקום ויש לי מדינה שהיא שלי.

מדינה שיודעת לשמר את עצמה ומעריכה פלורליזם.

אל תדברו איתי על מניעי אמת. אל תדברו איתי על אמת בכלל. האמת היא אמת, ואמנם אתם לא מוכרים שקר מוחלט, אבל אתם בטח לא מגלים את אמריקה. ובפעם הבאה שתבזבזו את הדיו שלנו על חצאי אמיתות, כדי שתפתחו לרגע את העיניים ותראו קודם את המציאות.