את יודעת
כל כך משגעת
לפני שאת בורחת
בואי בלי פחד
קחי אותי ככה
אני מדליקה את הדוד ומתיישבת מטונפת על המיטה שלי, עד כמה שאפשר להיות מטונפים ממחשבות. מדמיינת מים שמתחממים ואנשים, אנשים שנתנו לי ללכת. הדבר היחיד שקשה יותר מאנשים שהלכו ממך, הם אנשים שנתנו לך ללכת. שהבינו והפנימו- מהיום- החיים שלי יהיו בלעדיה. והמחשבה הזו לא בערה בהם מספיק בשביל להחזיק לי את היד (רק בקצות האצבעות) כשאני מסובבת את הגב, או להסתכל לי עמוק בעיניים כשנפגשים בטעות. אנשים שנתנו לי להתרחק, לא משנה כמה היינו ביחסים קרובים, להתרחק ולהתרחק עד שנעשיתי נקודה קטנה באופק של העבר. אנשים שתהו לרגע ואז החליטו, "טוב נו". אנשים שהיום הם רק אנשים.
לפעמים אני לא מבינה מה שווה כל קשר אנושי שהוא. איך ההורים שלי הצליחו לחיות יחד מעל ל-20 שנה, להוליד ילדים, לשזור כל כך הרבה זכרונות רק שלהם- ולנפץ אותם בבת אחת. איך הצליחו להתחיל את החיים שלהם מחדש, אחרי כל הזמן הזה, להתחיל אותם עם זרים גמורים שהפכו להיות עוצמתיים יותר מכל שהיה להם. כולם מהללים את הזמן על כך שמרפא ומשכיח כאב, אבל זה רק כי החיים הם בוגדניים. מאפשרים לך לשכוח את הנוכחות של אנשים שהיו עולם שלם בשבילך, רק בשביל הסיכוי הפחדן להיות מאושרים. נו באמת.
אני חוסמת את עצמי כדי שלא תראה אותי באמת. מסתכלת לכל הכיוונים, רק לא לתוכך, מדברת הרבה, רק לא על מה שבאמת ישקף אותי. גם כשאתה מחייך ואומר שאתה לא מבין למה אני כל כך מובכת, אני לא משתכנעת. יותר משאני משתוקקת לקבל את האינטימיות הזאת, אני פוחדת. כי יגיע היום שגם אתה תהיה... רק אנשים. ואני אשכח איך זה לנשק אותך בכל השקעים של הגוף ולרצות לספר לך כל מה שעובר עליי ולחמוד עוד ועוד חוויות ביחד. אחרי תקופה אפילו לא יהיה לך איכפת ממני יותר, ותצחק ממישהי אחרת למרות שעכשיו אתה בטוח שרק איתי זה ככה. נפנה, כל אחד לדרכו, כאילו מעולם לא היינו.
המים חמים כבר שעות אבל אני עוד לא נכנסת להתקלח. דוחה ומעכבת עוד קצת את הרגע שהמים ישרפו כל נים בי, ואני אלחש לעצמי, אל תהרסי את זה שיר, לא הפעם. הוא באמת שווה את זה.
כינוי:
שישליקית שכזו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
