בפוסט האחרון הייתי ממש בדאון. 

לא קיבלתי את הקיצור שרציתי וחשבתי שהגיע לי מאוד. פייר - הגיע לי.

נראה שרק מקומות מאוד אפלים גוררים אותי לפה, כי ואללה, למה שאפיל את זה על מישהו (חוץ מבעלי) ? זה לא פייר.

הפוסט זה מוקדש לחברה הכי טובה שלי, כבר אלוהים יודע כמה שנים.

אני זוכרת את הימים בכיתה ה' שהיית מתגנבת למאחורי הבי"ס בשביל לדבר איתי, כי זה לא היה מגניב.

ואת הימים שהיית באה אליי הביתה, רק כי היה לי אינטרנט ולך לא, ועל הדרך בילינו שעות ביחד.

או כשהתקשרת אליי בבכי, אחרי שרבת עם אמא שלך ולא היה לך עם מי לדבר.

ואת שיעורי הספורט, והפעם שפרקתי כתף בגללך. כי נפלת עליי.

כשהתייעצתי איתך לפני שיצאתי לקורס קצינים, ואחרי, ומה ללמוד, ומה בכלל אני צריכה לעשות בחיים.

כשעשינו ביחד הפקה אחת, ושנייה, ושלישית. 

אם להיות עם הבחור הזה, או אולי בכלל עם הבחורה הזו, או בכלל הבחור הזה, שהוא בכלל בעלי היום.

זה נראה כל כך רחוק. כי את כל כך רחוקה, גאוגרפית ורגשית.

אני לא יכולה להזכר בפעם האחרונה ששאלת אותי לשלומי. או שהבעת איזשהו עניין בחיי.

כי את שם, חיה חיים מאוד מרתקים. חיה את החלום. עם החברות הכי טובות החדשות שלך, בעיר שהיא אהבת חייך.

ואני נשארתי מאחור. אולי קצת באשמתי, יכולתי להרים את הטלפון קצת יותר. אבל גם אז. זה רק את.

ולאט לאט אני מרגישה שאין לי מקום שם. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהתייחסת למשהו שאמרתי בפייסבוק (שלא כוון אלייך בצורה ישירה).

או שפנית אליי מיוזמתך, שלא בשביל שאעזור לך במשהו.

ואני? מפרגנת. מנסה להשאר מעודכנת (בחוסר הצלחה משווע). ובעיקר מקנאת. באנשים שמצליחים להרגיש מחוברים אלייך, כשאני מרגישה שאנחנו זרות.

אני יודעת שאת מגיעה לארץ בעוד ימים ספורים, ואני.. לא מחכה לזה.

וזה עצוב לי כל כך.

עצוב לי כמו שחלק ממני חסר.

כי אני יודעת שזה יהיה שעתיים וזהו. יש לך כל כך הרבה אנשים לראות, ואני בטוחה שאם הייתי במקומך זה היה דומה.

אבל אני לא, ואני זו שנשארה מאחור ולא הלכה ללמוד בניו יורק.

ואני זו שלא הצליחה למצוא מישהו מיוחד למלא בו את הספוט של החברה הכי טובה. את הצלחת יופי. ומגיע לך, מגיע לך שיהיה לך טוב.

את לא תצטרכי להתנחל על הספה שלי, כי אם וכאשר תחליטי לחזור לארץ אני כבר בטח אהיה בשלב אחר בחיים. ואת לא תזהי אותי.

וחבל. היית גאה לראות אותי עכשיו.

אולי לא עכשיו, עם הדמעות והכל.

איך אני נותנת למישהו להכנס עכשיו? ובכלל, מי יפנה בשבילי את הזמן הזה? ומי רוצה בכלל?

נמאס לי מהחברים שאני צריכה לשרת. תפתחי לי בקלפים, תייעצי לי עם הזוגיות. עם העבודה. עם הלימודים. עם משהו.

פשוט לא יודעת איך ממלאים את החלל הזה.

קיבלתי סרן.

לפחות משהו טוב קרה בחצי השנה שלא כתבתי פה מילה.

 

אני חושבת שעכשיו, בשבוע האחרון, אני הכי קרובה לדיכאון אמיתי שהייתי הרבה מאוד זמן. כנראה שנים.

 

אני רוצה לחשוב, או לפחות ככה זה מסתדר לי בראש, שמה שמטריד בעיקר זה מבחן שהלך ממש רע, אבל האמת היא שפשוט אין לי חשק. יש דבר אחד שעושה לי טוב וזה התעמלות קרקע. טוב נפשית, רע פיסית.

לא באמת בא לי לראות אף אחד, אני מוצאת את עצמי מתנתקת בספונטניות בסיטואציות חברתיות.

 

פשוט נשבר לי הזין.

יוגב לא בבית, הכלבה השתינה היום פעמיים (!!) בבית, כי אם אני פה מה הטעם להתאפק, ובנוסף להכל טורטרתי בין מוסכים בשביל להעביר את האוטו טסט. ואז הלכתי ליחידה.

 

אני הולכת לישון, ולכשאתעורר - אנסה לקום בצד החיובי של החיים.

 

אני צריכה פסיכולוג.

 

(וידוי - נכתב בפייסבוק קודם)

בשביל לראות את עצמך באמת, צריך להסתכל מנקודת מבט של מישהו שלא מכיר אותך בכלל.

זה מה שעשיתי אתמול בין שתיים לשש בבוקר, עם בחורה שאני בקושי מכירה, וספק אם אכיר יותר בהמשך.

בשש השנים האחרונות הייתי מישהי אחרת. אפשר להגיד שעשיתי סוג של פורמט , מחקתי את כל מה שהיה קודם והתחלתי מחדש.

לא חשבתי על זה הרבה, אבל האמת היא פשוטה - לפני זה פשוט הייתי חרא של בן אדם.

המעטים מכם שמכירים אותי מהתקופה הזו, כנראה זוכרים דנה אחרת.

דנה ששותה ומשתכרת, דנה שמעשנת המון, ודנה שכבר איבדה את הספירה על כמות הבנים והבנות שהיא התנשקה איתם. וזה בכלל הרבה לפני שהגעתי לרוקי.

דנה הפאטתית, שאין לה הרבה חברים ותעשה כמעט הכל כדי שיחבבו אותה. ביניהם להתמזמז עם החבר של חברה טובה שלה.

דנה שמסיימת מערכות יחסים בשביל סייבר-פנטסיות שלא מתגשמות, דנה שמתאהבת באנשים שאין לה שום סיכוי איתם, ודנה שזורקים אותה ערב אחרי שמספרים לה שיש להם רגשות כלפיה בשביל כונפות.

מה שהכי גרוע בכל החרא הזה שהיה אני, הוא שלא טרחתי לחשוב על זה. לא טרחתי להתנצל בפני האנשים שהגיעו להן התנצלויות, ולהשקיע במערכות יחסים שהגיע להם שיקום. רציתי רק לברוח מכל האנשים שהזכירו לי את התקופה הזו.

הצלחתי מצוין - דנה החדשה היא מוצלחת וחברותית, כריזמטית ומלאת בטחון עצמי. מה לזאתי ולמה שמתואר למעלה?

בניתי את עצמי על דף חדש, ולא באמת זכרתי שנכתבו כמה דפים טובים במחברת שנקראת דנה.

ותודה לבחורה מההגנ"ש, שגרמה לי להזכר בכל הדברים הנוראיים האלה. או שמא?

זמן לחשבון נפש.