אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שעשיתי פוסט.
לא זוכרת את הפעם האחרונה שעשיתי פוסט מהלב.
לא זוכרת את הפעם האחרונה שהרגשתי מה שאני מרגישה עכשיו.
הוא חייל בכפיר והיציאות שלו לגמרי לא משהו(11-3)
אבל יש משהו שבכל זאת עובד לי איתו.....
לדעת שכל סופש שני יהיה ציפייה גדולה לאושר וקרבה,
לדעת שלחכות לו 11 יום יהיה שווה כל שניה איתו,
לדעת ש3 ימים איתו אף פעם לא יספיקו לשום דבר
ובכל זאת להספיק הכל ואפילו למצוא כמה דקות של מנוחה,
לשכב לידו במיטה ולהניח ראש על החזה שלו. להרגיש..
כאילו שום דבר לא יכול להפריע. שום דבר.
(אולי חוץ מכשמעירים אותנו בבוקר כדי שהוא יעזור להורים,
אבל במקרים כאלה אנחנו מבינים אוהבים ומרשים.)
להיות לידו הכי שמחה, הכי תוססת, הכי חברותית.
להכיר לו את כל החברים הכי טובים שלי
ולהכיר את החברים שלו (למרות שיש לנו עניין עם זה..
אבל אנחנו משתדלים לטפל בו. יש לי היסטוריה לא
פשוטה עם חלק מהחברים שלו... חח)
לסמוך עליו בעיניים עצומות. בלי להציץ.
לא יודעת. פשוט לראות אור אחר. להרגיש הכי
טוב בעולם. לצפות להכי טוב בעולם.
ולקבל הרבה, הרבה יותר טוב מכל זה.
לקבל את התחושה שסופסוף מישהו באמת באמת נורמלי
(וכשאני אומרת נורמלי אני מתכוונת פסיכי בדיוק כמוני)
אוהב אותי (כמעט)כמו שאני אותו.
ניר, אני אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לירונט
