"נו אז מה יש לך?"
"אממ.. חום גבוה, שיעול, כאב גרון, סחרחורות, צמרמורות.."
"ובגלל זה החיוך שלך נעלם?"
אז איכזבתי את כולכם, הא?
אותך, שלא עשיתי משהו אחד. ואותך, שלא עשיתי משהו אחר. ואותך, שעשיתי אבל לא כמו שציפית.
ואותכם, שחשבתם שאני אעשה את זה ובסוף לא עשיתי. ואותך, שאמרת לי לעשות את זה ככה ועשיתי אחרת.
ואותך, שביקשת שאני אעשה ולא הצלחתי. ואותך, שרמזת לי לעשות ולא הבנתי. ואותך, שבד"כ הייתי עושה והפעם לא יכולתי.
אז אולי אני לא הבנאדם שחשבתם שאני.
כזאת טובה, איכפתית, דאגנית, מתחשבת, אחראית.
אולי.
ואולי אתם לא האנשים שהכרתי.
מנסים לחשוב מעבר, להבין, לא לחשוב רק על עצמכם.
אולי.
הלוואי והיה לי את הכוח לנסות למצוא את המילים שיתארו הכי טוב את מה שאני רוצה להגיד.
אבל אין לי.
הכוח הפיזי שלי נגמר כבר מזמן. מחוסר שינה, חוסר אכילה, ומרתונים על ימין ועל שמאל.
והכוח הנפשי שלי- התמוגג.
אני לא יכולה להתמודד איתכם עכשיו. איתך ואיתך ואיתך ואיתך.
עוד קצת ואני אתמוטט.. ואפול. ואני לא בנויה לזה.
כל פעם מחדש אני נותנת לאנשים לשפוך בפני את הלב- ואני מקשיבה, מבינה, מייעצת ועוזרת.
סופגת הכל, מכה אחרי מכה. רק כדי שתרגישו יותר טוב.
שותקת. לא אומרת מילה על מה שמפריע לי. כי אני יודעת שאתם לא תעמדו בזה.
אז נשברתי.
נשברתי, כי נגמרו לי האנרגיות. אני כבר לא מסוגלת יותר.
לחייך את החיוך שאומר 'הכל בסדר'. לתת את החיבוק שמבטיח הגנה. להגיד את המילים הנכונות.
וזה לא שהשתניתי. וזה לא שאתם הפכתם שונים.
זאת התקופה המוזרה הזאת, שחבר אמיתי היה מחכה שהיא תיגמר.
ובמקום להגיד "איכזבת אותי. איכזבת אותי." הייתם אולי עוצרים לרגע, מרימים גבה ותוהים:
"אז אולי משהו לא בסדר? הרי זאת לא שרון."
אז משהו לא בסדר.
וכרגע, זאת אני. עד להודעה חדשה.
אני. בלי המרץ, האנרגיה הטובה, החיוך, המילים, הכוח או כל דבר אחר שמזכיר לכם אותי.
take it or leave it.
אבל מה שכן נשאר ממני, זאת האהבה.
האהבה שלי אליכם.
אליך ואליך ואליך ואליך.
ואל כל אחד ואחת מכם.
וככה אני מרגישה כרגע:
אבל למי איכפת למה כמה ואיך?
העיקר ש....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
